נימוקי יוסף על נדרים ט:

מתני' נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין וכו'. פי' הרגין לסטים הורגי נפשות. חרמין לסטים שוללין ובוזזין ממון. מוכסין אנסים שנוטלין מכס מעוברי דרכים שלא כדין ולא זו אף זו קתני:

שהן תרומה. דאיסור תרומה חמיר עלייהו ולמדנו מכאן דמתני' מיירי אפי' באנסים ישראלים:

של בית המלך. תולה במלכות לאיימן. ובתוספתא ובירושל' [כאן הל"ד] פי' שאינו תולה בישראל שהוא קרוב למלכות או בעל זרוע לפי שמצויין בעלי זרוע ליפול ואז יבאו האנסין להזיקו משום שהפסידו בשבילו מתחלה כשהיה תקיף אלמא שאין לאדם להציל ממונו כשאפשר שיגיע מזה נזק לחברו אפי' שהוא ספק:

בכל נודרים. בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק הבית משום אונס התירו ואפי' לכתחלה:

חוץ מבשבועה. דחמירא דכתיב בה (שמות כ) לא ינקה:

אף בשבועה. התירו לו להציל ממונו מאנסין אלו ועם כל זה לא התירו לו לנדור או לישבע לשקר ממש חס ושלום ואף ע"פ שעוקר נדרו ושבועתו לומר בלבו אלא שהתירו לאסור על נפשו בנדר או בשבועה פירות וכיוצא בו אם אין כדבריו ועוקר קצת נדרו בלבו לומר היום ועשאוהו כמפרש מטעמא דאמרי' בגמרא. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

לא יפתח לו בנדר. אם אינו אומר נדור לי:

במה שהוא מדירו. אפי' אומר לו נדור לי דוקא במה שמדירו הוא דמותר כשמבטלו בלבו אבל במה שהאנס אינו מדירו אלא הוא עצמו מוסיף כדמפרש ואזיל כיצד וכו' אין בזה אונס ולא הותר לו:

ובה"א. הכל התירו שדעתנו מסכמת דלא עביד הכי אלא להציל עצמו ומגזם עליו כדי שיסמוך עליו ואפי' למאן דאמר בעלמא נדר שהותר מקצתו (א) הותר כולו הכל מותר:

[דף כח.] גמ' והא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא וכו'. פירוש והא אמר שמואל קא מתמה היכי שרינן לאיערומי עליה דמוכס מפני שהוא שלו כדין והאמר שמואל דינא הוא והסכימו רוב המפרשים ז"ל דדוקא במלכי אומות העולם ודינא דמלכותא דוקא כלומר חוקי המלך הקבועין במלכות ע"פ הגדולים. אבל דין שההגמון עושה מדעתו אינו דין. ומלכי ישראל אין דנין דין אלא על פי התורה דקי"ל במס' סנהד' [דף כ:] כל הכתוב בפרשת המלך בספר שמואל מלך אסור בו ולא אמרה תורה אלא ליראם ולבהלם שלא ישאלו להם מלך:

במוכס שאין לו קצבה. י"מ שאינו נוטל דבר ידוע אלא כמה שהוא רוצה ואע"פ שהשלטון העמיד מוכס זה לאו דינא הוא אלא חמסנותא וי"מ שמנהו המלך בלא קצבה אלא שיטול המכס הראוי וזה תובע יותר מן הראוי:

העומד מאליו. שלא מחמת המלך:

פיסקא ואף ע"פ שאינו של בית המלך וכו'. היכי נדר וכו'. פי' היכי נדר באיזה ענין התירו לו לנדור הא ודאי להצלת ממון לא שרינן ליה לנדור בשקר:

פירות עולם. ול"ג כל פירות דא"כ הוי דבר שא"א לקיימו ואינו נדר כלל ולא הוה צריך למימר בלבו היום. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

ואף על גב דקי"ל וכו'. פרק האיש מקדש [סוף דף מט:]. ואם אמר לחברו יאסרו פירות עולם עלי לית ליה קצותא ולעולם משמע:

לגבי אונסין. שאני דכיון שהלשון סובל קצת לאותו יום בלבד אנן סהדי שדעתו לעקור מהזמן כל מה דאפשר ליה וכמה דאפשר ליה וכשאומר בלבו היום או שעה או רגע דברים שבלבו ובלב כל אדם הם שהן דברים וא"ת אמאי לא התירו אלא דוקא באונסין ומשום טעמא דמשמעות הלשון דלא משמע יותר לעולם ממשמעות היום תיפוק ליה דאמר לא נתכוונתי אלא לזמן כך דמאי שנא מהא דאמרינן בשבועות [דף כו:] שהנשבע שלא יאכל פת ואמר לא נתכוונתי אלא לפת חטים שהוא מותר בכל פת חוץ מפת חטין יש לומר דהתם נשבע מעצמו על דעתו אבל הכא אחרים משביעין אותו ודעתם על הכלל וגם הוא מתכוון להשמיעם לפי דעתם. הריטב"א בשם רבותיו ז"ל ומיהו הא דאמרינן דאין נשבעין לשקר הוא להצלת ממון אבל להצלת נפש נשבעין אפילו בשקר אם א"א בשום צד בלאו הכי שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואפשר שאף להצלת חברו נמי כשם שמחלל שבת בשבילו:

בגמ' מייתי רב אשי פלוגתא דב"ש וב"ה דב"ש אומר אין שאלה לשבועה וב"ה אומר יש שאלה והלכתא כוותיה שהחכם פותח היתר לשבועה כדפרישנא בפרקין לעיל [דף כב:] גבי ההיא דרב אשי:

[שם] מתני' הרי הנטיעות האלו קרבן וכו'. פירוש יש לה פדיון כלומר דקדושה חלה עליהן דנטיעות וטלית עד שצריכות פדיון ומקשינן בגמרא היכי נדר כלומר למה תנהוג בהם קדושה הואיל שלא קבע זמן לקציצה וסתמן לקציצה קיימו הא לבסוף כשנקצצות איגלאי מילתא למפרע שלא חלה בהן קדושה ומשנינן דבשקבעו להם זמן איירי וכגון אם אין נקצצות היום ועבר היום ולא נקצצו ופריך פשיטא ומשני לא צריכא כגון דאיכא זיקא נפישא וטלית נמי כגון דאיכא דליקה ומסיק אדעתיה דלא מיתצלן ומהו דתימא דלא קדישי דהא לא גמר בדעתיה שאילו ידע שניצולו לא היה מקדישן קמ"ל ואיכא דמפרש מתני' דלאו קרבן ממש קאמר דקונמות לא שייך בהו פדיון אלא איסור חפצא ממש ועוד דבגמרא אמרינן דמתני' קדושת דמים ואילו קונמות קדושת הגוף נינהו כדאיתא פרק אע"פ [דף נט:] ועוד דסיפא דהך מתניתין דבסמוך מוקמינן בגמרא לבר פדא דקדושה בכדי לא פקעה אפילו לאחר שנקצצו ואילו מתני' בדין נדר ממש הא כל שקבע לו זמן או שתלאו בדבר והגיע הזמן או שנתקיים התנאי הרי הוא מותר לאלתר בלא שום פדיון ושום הפרה כדאיתא במכלתין בכמה מקומות אלא ע"כ קרבן לאו דוקא אלא הקדש לבדק הבית קאמר וכתבו בשם הרב החסיד ז"ל דאפשר לפרש משנתנו כפשטה בדין קונמות ואיברא דכל קונם שאינו כללי לאוסרו לכל אין לו פדיון כלל וקדושת הגוף הוא וכשעבר זמנו בטל איסורו ופקע מאליו אבל בקונם כולל שאוסרו לכל העולם סוברת משנתנו שדינו כהקדש שהוא קדושת דמים למעילה ולפדיון ולהפקיעה שלא בכדי ורבי מאיר היא דאמר לקמן במכילתין פ' אין בין המודר [דף לה.] קונם ככר זה ואכלה בין הוא בין חברו מעל לכך יש לה פדיון קונם ככר זו עלי ואכלה הוא מעל וחברו לא מעל לפיכך אין לה פדיון והא דאמרינן ביבמות פרק האשה רבה [דף פח.] דלמ"ד יש מעילה בקונמות יש להם פדיון אתיא בקונם כולל ורבי מאיר:

[שם] הרי הנטיעות האלו קרבן עד שיקצצו וכו'. (ב) פי' בגמרא שם ע"ב ולעולם אמר בר פדא פדאן חוזרות וקדושות וכו'. פירוש ולעולם בתמיה כלומר היאך אפשר שלא יהא להם פדיון לעולם:

חוזרות וקדושות. לאו למימרא שלא יהא להם פדיון כלל כלומר שלא יהא פדיונן נתפס בקדושתן דא"כ מאי חוזרות וקדושות אלא ה"ק אין להם פדיון להוציאן מקדושתן לגמרי אלא כיון דאמר עד שיקצצו הרי הוא כאומר בפירוש הרי הנטיעות האלו קרבן מעתה וקרבן לכשיפדו כל זמן שלא יקצצו ולפיכך כשיוצאות לחולין לאלתר חוזרות וקדושות ופסקו ז"ל דהלכתא כבר פדא ולקמן ן[דף ל.] מדמינן להא הנותן שתי פרוטות לאשה ואמר לה באחת התקדשי לי היום ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשך ה"ה דהוו קדושין ומדמו לה לההיא דפרק אע"פ [דף נט.] ואיתא בפרק בתרא דמכלתין [דף פו.] האומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה והרמב"ם ז"ל פסקה כן בקידושין דחוזרת היא ומתקדשת וכן הרשב"א ז"ל וטעמא דמילתא דכיון דבידו הוא עכשיו בשדה להקדישה אע"פ שיבא זמן שלא יהא רשות בידו בכך יכול הוא עתה להקדישה לכשיהא הרשות בידו וכן הדין באומר קרקע זה לעניים עד שאעשה דבר פלוני או עד שאבא ממקום פלוני אם בתוך כך חזר וקנה מהם זכותם הרי הם חוזרים וזוכין באותו קרקע לאלתר דה"ק לעניים יהיה מעתה וכן לאחר שאקנה מהם תחזור להם כל זמן שלא אעשה דבר פלוני או שאבא ממקום פלוני כיון דקיימא לן (קדושין דף כח: וכאן) דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ומיהו הסכימו המפרשים ז"ל שאין דין זה אלא בהקדש או בקונמות משום חומרא דידהו אבל האומר לחברו שדי נתונה לך מעכשיו עד שאלך לירושלים או עד זמן פלוני אם קנה זכותו זה תוך זמן אין המקבל מתנה חוזר וזוכה בו שלא נתכוון בזמן ההוא אלא לגריעותא שלא יזכה בו אלא עד הזמן ההוא בלבד ולא עוד (אלא) דבמה יחזור הלוקח ויזכה בו באותה שעה שהרי כסף ושטר וחזקה דהשתא לא נעשו [אלא] לקנין זה הראשון וכשחזר בו וקנאו כבר כלתה קנייתן של אלו ולבסוף במה יקנה:

כיון שנקצצו. דסבירא ליה שאין קדושתן נמשכת אלא עד אותו זמן שהקדישן אבל מאותו זמן ואילך פקעי בכדי ולענין הלכה קי"ל כבר פדא דקדושה לא פקעה בכדי אבל בדיני ממונות ודאי זכייה דממונא פקעה בכדי וכדאמרינן (ב"ב דף קלז.) נכסי לך ואחריך לפלוני אין לשני אלא מה ששייר ראשון הא מה ששייר ראשון מיהא אית ליה דפקע זכותיה דראשון בכדי:

מי נפקא בלא גט. בתמיה משמע מלשון זה דקים להו דהכי הלכתא ודאי דלא נפקא בלא גט:

לאחר ל' יום שלמים. והיכי נפיק מקדושת עולה בכדי:

דאמר לדמי. וכגון דהוי בעל מום דאילו תם אפילו אמר לדמי קדוש קדושת הגוף דקי"ל (תמורה דף לג:) דמתפיס תמימים לבדק הבית מידי מזבח לא יצאו:

אם לא אמר מעכשיו וכו'. וקמ"ל תרתי חדא דכי אמר לאחר שלשים יום עולה חאיל ולא תימא כיון דלא קדוש השתא לא קדוש נמי בתר שעתא דליתא אלא לבתר זימנא חאיל מדעם דהוה על האומר לאשה וכו' וקמ"ל נמי דדוקא כשלא אמר מעכשיו שלמים הוא דהוי לאחר ל' יום עולה אבל היכא דאמר מעכשיו שלמים לא הוי לאחר ל' יום עולה דקדושת הגוף לא פקעה בכדי:

פשיטא. דמהני כי התם דהא ודאי אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ועדיפא ככסף ולמה ליה לתנא לאשמעינן: