נימוקי יוסף על נדרים ח:

[דף כו.] מתני' נדרי אונסין. הדירו חבירו שיאכל אצלו וכו'. פי' הדירו שאסר נכסיו עליו אם לא יאכל עמו ומיירי שהמזומן אמר תחלה למזמן לא תזמינני לסעודתך בתמיה והשיב לו המזמן אין כלומר אני מזמינך וא"ל המזומן בנדר שיאסרו עליך אם לא תעשה כן וקבל המזמן את הנדר וטעמא אמרו לעיל [דף כד.] דא"ל המזומן לאו מלכא (א) את דאנא מהניא לך ואת לא מהנית לי ולפיכך אם לא מטעם אונס היה נדר אבל אם המזמן הדיר למזומן שיאכל אצלו אפילו בלא אונס כלל לא הוי נדר דנדרי זרוזין נינהו וכדתנן בריש פרקין [דף כא.]:

או שחלה בנו. לא זו אף זו קתני לא מיבעיא חלה הוא שהאונס בגופו אלא אפילו בנו שאין האונס בגופו ולא מיבעיא אונס דגוף דחמיר אלא אפילו אונס ממון שהיה יכול לעבור בספינה שלא כמנהג אונס הוי ומותר שלא עלה על דעתו להדירו היכא דאיכא אונס כלל והאדם בשבועה אמר רחמנא. וכתב הריטב"א ז"ל כולה מתניתין בנשבע או נדר לעשות ונאנס ואינו יכול לעשות אבל בנשבע ונדר שלא לעשות אע"פ שנולד לו ענין מחודש שמחייבו לעשות חייב הוא לעמוד בשבועתו ואין אומר שיעשה ויהיה כאילו לא עשה ומיהו אם אנסוהו לעשות פטור דאיהו לא נדר אלא דלא ליעביד מדעתי' ואם אירעו דבר של סכנת נפשות יעשה אפי' לכתחלה שאין לך דבר שיעמוד בפני פקוח נפש ומיהו אי איכא חכם דשרי ליה אזיל לבי אסיא ולא אכיל באיסורא כיון דאיכא היתרא עכ"ל:

[שם] גמ' ההוא גברא דאתפיס זכוותיה בבי דינא וכו'. פי' דאתפיס זכוותיה מסר לב"ד שטרי זכותו שהיה לו על חברו:

אי לא אתינא. שהיה לו להביא ראיה כנגד בעל דינו וקבעו לו ב"ד זמן ל' יום להביא ראייתו וכך הוא הדין כדתנן במס' סנהדרין [דף לא.] כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד ל' יום וחשבו ב"ד שמא לא שאל זמן (ב) להשמט מהם הוא קנס עצמו והתפיס שטרי זכותו ביד ב"ד ואמר להם אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני יהו זכיותי אלו בטלות:

והא אונסא וכו'. וכיון דמשום אונס הוא דלא אתא הרי יכול לטעון טענת אונס:

קטלא שאני. כלומר דדוקא להציל ממיתות ב"ד טוענין טענת אונס ולא לענינים אחרים:

הרי אלו נדרי אונסין. כלומר ומותר הוא בנכסי מדיר ואע"ג דהתם קרא כתיב האדם בשבועה מ"מ זיל בתר טעמא דהתם טעמא מאי משום דלאו אדעתא דהכי נדר ה"נ לאו אדעתא דהכי אתני והלכתא כרבא דיש טענת אונס אפילו בהא דקבל איהו על נפשיה ולא אמרינן דכיון דהוה ליה לאתנויי ולא אתני הוא דאפסיד אנפשיה מיהו לענין גיטין יש לחלק בענין האונס דבאונסא דלא שכיח כלל יש טענת אונס כדמוכח במס' גיטין [דף עג.] בההוא דאכליה אריא ובאונסא דשכיח ולא שכיח כההוא [שם דף ל. ולד.] דפסקיה מברא וחולי או מיתה אין טענת אונס טענה משום דהוה ליה לאתנויי וכ"ש באונס דשכיח דכיון דלא אתני אמרינן דאפילו אונסא קביל עליה:

מכדי אסמכתא היא וכו'. ואע"ג דלא אתא לסוף תלתין אין לנו לומר דליבטלן זכוותיה דלא גמר ואקני דלשון אסמכתא כל שהוא סומך בדעתו להשלים הדבר שהתנה ולא השלים וכדתנן פרק איזהו נשך [דף סה:] הלוהו על השדה ואמר אם לא נתתי לך מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלך לא אמר כלום ואע"ג דרב הונא אמר בב"מ [דף סו.] דאסמכתא קניא קים ליה לתלמודא דהדר ביה רב הונא כדהדר ביה ר"נ התם דמניומי אהדריה:

שאני הכא דמתפסן זכוותיה. שכיון שיצאו מרשותו והתפיסן ביד ב"ד גמר ואקני ולא הויא אסמכתא אלא היכא דליכא אלא דבורא בעלמא ולא מסר הדבר לחברו ולא לב"ד כי ההיא דאיזהו נשך דארעא בחזקת מריה קיימא וזה (ג) כדעת הרמב"ם ז"ל ומדמקשינן עליה ממתני' נראה מפורש שלא כדבריו וכן הסכימו כל המפרשים אחרונים ז"ל: