נימוקי יוסף על נדרים ח.

[דף כה ע"ב] מתני' נדרי שגגות וכו'. פי' נדרי שגגות תרי גווני קתני חדא דבשעת נדרו היה שוגג כגון קונם אם אכלתי אם שתיתי. וחד שהיה שוגג בשעה שהנדר ראוי לחול ואע"פ שבשעה שיצא מפיו לא היה שוגג וכדקתני שאני אוכל ושאני שותה כלומר דאמר קונם ככר זה עלי אם אני אוכל ואם אני שותה היום ושכח ואכל ושתה דכיון דנדרא באכילה קמייתא חייל וההיא שעתא הוה ליה שוגג כלומר שלא נזכר שיהא תלוי באותה אכילה שום נדר לא חייל נדרא כלל:

אלו ואלו מותרין. משום דנדר שהותר מקצתו הותר כולו כדאיתא בגמ' ומותרין אפילו בלא שאלה קאמר כדאמרינן בריש פרקין [דף כא:] דכולהו ד' נדרים אין צריכין שאלה לחכם וטעמא דמילתא משום דכיון דאילו היה יודע שאביו או אחיו היו עמהן היה מוציאן מן הכלל ה"ז מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוין ובטל מעצמו ומש"ה בקונם אשתי נהנית לי (א) שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאי לא אע"פ שהיה דעתו בשביל כך מ"מ כיון דלהדיר את אשתו נתכוון ליכא טעות בעיקר הנדר ומיהו אע"פ שלא אמר אם גנבה מותר. הרנב"ר ז"ל:

[שם] גמ' תניא כשם שנדרי שגגות מותרין וכו'. פי' כשם בשבועות ילפינן מקרא דהאדם בשבועה פרט לאנוס היתר להנך תלמידי רב. וא"כ מאי אמר הכא כשם פשיטא וכתב הריטב"א ז"ל דנקטינן לה לאשמעינן דהוא שרי אפילו לכתחלה ואפילו מדרבנן וכעובדא דתלמידי דרב דאמר ליה רב את לבך אנסך ולא מיחה בו שלא לעשות כן פעם אחרת ואע"ג דהכא קרי ליה שגגות והתם אונס שגגת הלב אונס מיקרי:

היכי דאמי. לאו למימרא דלא משכחינן להו (דומיא דמתני' אלא לרבותא נקט ליה וכאילו אמר עד היכן שבועות שגגות) אלא בכה"ג דאין הכי נמי דמשכחינן להו דומיא דמתני' אלא לרבותא נקט ליה וכאילו אמר עד היכן שבועות שגגות וכדאמרינן בעלמא (קדושין דף כח.) עד היכן גלגול שבועה והוי רבותא דאף על גב דרב כהנא ורב אסי כל חד וחד הוה א"ל לחבריה דטעי ולאו הכין אמר רב סד"א דכיון דלא חש ליה ואישתבע לאו שגגה היא ואסור קמ"ל:

[שם] פיסקא ראה אותן אוכלים תאנים וכו'. תנן התם פותחין בימים טובים וכו'. פי' הכי התם אע"ג דבמכילתין היא אורחא דתלמודא למימר תנן וגדולה מזו בפ' קמא דפסחים [דף ד:] דאמרינן התם על מה דאיתא בפירקא גופיה:

פותחין וכו'. בנשבע שלא יאכל בשר חדש או שנה מתירין לו מטעם שאומר לו שיש בזה בטול עונג שבת:

נדר שהותר וכו'. לשבתות וימים טובים:

הותר לגמרי. דסבר לה כב"ה דמתני' ומיהו אינו שוה לגמרי דאילו במשנתנו כיון שלא היה יודע שהיו אביו ואמו ביניהם הויא לה נדרי שגגות לגמרי לגבי אביו ואמו וכאילו לא נשבע עליהם כלל משא"כ בזו דיודע היה שיש שבתות וימים טובים בינתים (ב) לא היה סבור שאין בזה איסור ובטול עונג וכיון שכן התרה בעי כשאר נדרים והיינו דקתני פותחין בשבתות וימים טובים ואשמעינן תלמודא דאפילו בנדר שהותר מקצתו על ידי התרת חכם אמרינן נמי הותר כולו מאיליו דהא סוף סוף חכם עוקר אותו מקצת מעיקרו ודעת הרמב"ן ז"ל דדוקא בשהותר ע"י פתחי שגגות כעין הא דרבי עקיבא אבל נדר שלא הותר אלא מטעם חרטה במה שנתחרט ואזיל לבי אסיא והותר הותר אבל במה שלא נתחרט ולא בקש מרפא ליזיל בנפשיה וישאר באיסורו ואע"פ שהתוס' מתירין דאמרי נדר שהותר מקצתו על ידי חכם הותר כולו משום דחכם עוקר הנדר מעיקרו אנן להחמיר אזלינן והרבה מן המפרשים ז"ל האחרונים כן סוברים כמו הרמב"ן ז"ל:

הכל מודים. בית שמאי ובית הלל דפליגי במתני' אם האחרים מותרין כשהותר אביו אם לאו מודים הם שאם כשבא לישאל לפני חכם אמר ליה אילו הייתי יודע בשעה שנדרתי שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מן אבא דכולי עלמא כולן אסורין לפי שגם עכשיו אינו חוזר כלל לגבי אחרים מן הענין ולא מן הלשון שבלשון (ג) בלבם היה אוסר להם כבתחלה אלא שהיה מוציא אביו מן הכלל א"כ אין זה נדר שהותר מקצתו לפי שאביו לא נכנס מעולם במשמעות הנדר אלא בשוגג הילכך לא הותרו הם בהיתר אביו:

הייתי אומר פלוני ופלוני. שהייתי מקפיד שיהא מובן אבי בלשון האיסור כלל לומר כולכם הרי עכשיו דאיכא שנוי בלשון ונמצא שטעה בענין לגבי אביו וטעה נמי בלשון לגבי אחרים בזה הוא דפליגי ב"ש וב"ה ב"ש כרבנן דלית להו נדר שהותר מקצתו הותר כולו וב"ה כר"ע דאית ליה נדר שהותר מקצתו הותר כולו וכיון שהותר לגבי אביו הותר לגבייהו דאחרים דכי היכי דטעה לגבי דידיה טעה נמי בלשון דידהו אלא שלא טעה בענין האיסור לדידהו וזהו שלא הותר אלא מקצתו דאביו. וכבר פסקנו לעיל דדוקא כה"ג שאינו מעמיד דבריו הראשונים דמו לנדרי טעות ואמרינן הותר מקצתו הותר כולו שהרי אומר לא הייתי נודר אותו נדר כלל שלא היה כולל בלשונו אביו ואחיו ולא שבתות וימים טובים והיה משנה הלשון אבל אסר על עצמו בשר ויין ונשאל לחכם על אחד מהם ונתחרט ממנו לא הדר מגופיה דנדר ומה שנשחל עליו והתירוהו מותר והשאר לא הותר אלא עומד באיסורו כבתחלה כיון שמעמיד דבריו כן. וכתב הרנב"ר בשם הרמב"ן ז"ל שאע"פ שלא היה מעמיד לא אמרינן הותר כולו בחרטה אלא דוקא בפתח שדומה קצת לנדרי טעות וכדאמרן ודאמרינן הותר מקצתו הותר כולו דוקא בשכללם כלם כאחד כגון דאמר כלכם או לזה ולזה ולזה בוי"ו אבל אמר לזה לזה לזה הותר א' מהם הוא מותר וכלן אסורין דכמ"ד קונם לכל אחד דמי וכדמוכח בפרק האיש מקדש [דף מו.] גבי בזו בזו בזו ובפ' שבועת הפקדון [דף לח.] גבי שבועה לא לך לא לך ודוקא בהתרת חכם הוא דאמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו לפי שחכם עוקר הנדר כדאמרן לעיל אבל בהיתר חרם או נדוי אם החרים או נדה עשרה בני אדם והותר א' מהם הוא מותר וכלן אסורין וכן הדין בהפרת בעל דקי"ל (נזיר דף כב.) בעל מיגז גייז ואם הפר לה מקצת מה שנדרה בדברים שיש בהם עינוי נפש אותו מקצת בלבד הוא מופר ואידך לאו מופר הרנב"ר ז"ל וכן הדין במוחל לחברו מקצת שבועתו דאידך מקצת אינו מחול. הריטב"א ז"ל: