נימוקי יוסף על נדרים ז.

והרוצה שלא יתקיימו נדריו דינא אחרינא תני השתא ומתני' חסורי מחסרא ובודאי לא מצינו חסורי מחסרא כיוצא בזה דנאדי תנא מעניינא לעניינא ולא רישא אית לה סיפא ולא סיפא אית לה רישא אלא במתכוון עשה כן דליסתמיה סתומי כדאמרינן בסמוך והרוצה שלא יתקיימו נדריו דנקיט משום שנכלל בתוך הרוצה שיאכל חבירו נקט כן שאין אנו ערבין לעם הארץ לתת להם עצה כיצד יעשו ואולי ינהגו קלות ראש בנדרים ומסתייה דליתני מי שעמד בראש השנה וכו':

יעמוד בר"ה. לאו דוקא וה"ה בזמן אחר אלא כלפי שאמר (א) לא נתקיימו נדריו כל השנה הוצרך לומר שיעמוד בר"ה:

אי זכור וכו'. שאם לא כן למה נודר עכשיו ולא דמי למאי דאמרינן לעיל [דף כג.] לא שמע לי' וכו' דאלמא אין תנאו בטל דאיכא למימר התם שאע"פ שהוא יודע שאין בנדרו ממש הוא נודר כדי לזרז את חברו אבל כאן שהם נדרי עצמו אי לאו דעקריה לתנאיה למה הוא נודר:

שלא יהא זכור. ומשום הכי בטל שכבר התנה שאם ישכח וידור יבטל תנאי זה את נדרו. וא"ת והא תנא שיהא זכור קאמר פי' הריטב"א ז"ל בשם רבו ז"ל דה"ק שיהא זכור ואינו זכור זכור שהתנה ואינו זכור שהוא סבור שהתנה על דברים אחרים כגון שנדר מן היין וסבור בודאי שלא התנה אלא על הפת דכיון דכן אין לתפוס עליו כשלא אמר על דעת הראשונה דליביה אנסיה ואידך דרבא דבסמוך מיירי כגון שלא ידע כלל על מה שהתנה ואף בכגון מה שנודר הוא מסופק דמספק היה לו לומר על דעת הראשונה נדרתי:

רבא אמר. לא פליג רבא עם אביי אלא לומר שאף זה בכלל דברי התנא שאם אינו זכור התנאי או שזכרו דבריו בטלים ובלבד שיהא זכור בפיו או בלבבו בשעת הנדר שיאמר על דעת הראשונה אני נודר:

לא אמר וכו'. וקיימיה לנדריה דכיון שהיה זכור בשעת הנדר שהתנה ולא ידע ממה התנה אם דעתו היה שיתקיים תנאו לא היה לו לידור סתם כי היכי דלא ליעקריה לתנאיה וכן הלכתא ונסתפק הרמב"ם ז"ל אם הדין הזה בנדרים דוקא או אפילו בשבועות וכתב הריטב"א ז"ל נראין הדברים כאותן הגאונים שאומרים שהשבועות והנדרים שוין לדין זה דכיון דכלל ר' אליעזר דין זה עם נדרי זרוזין כשם שזרוזין נוהגים בשבועה כך דין זה נוהג בשבועות וכן דעת רבותיו ז"ל ומיהו כתבו בתוס' שאין זה אלא בשבועות ונדרים של עצמו אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אינו בכלל זה ואין בטול מועיל בו כלום שלדעת חברו הוא נודר ונשבע וכמי שמבטל תנאו לגמרי דהא אסיקנא לקמן [דף כה.] גבי נדרי הבאי דלאו על דעתא דנפשיה משתבע אלא אדעתא דחבריה וכן דעת רבותי והוא האמת ולכך כתבו בתוס' שהחרמות שהקהל היו מחרימין אינן בטלות בתנאי זה. ולענין כל נדרי שנהגו בגליל זה ובהרבה מקומות לומר בלילי יום הכפורים וכתוב בסדר רב עמרם ז"ל אומר ר"ת ז"ל שהוא מן הדרך הזה של שמועתנו ונהגו ביום הכפורים מפני שהוא יום כנופיא יותר ואין לומר מיום הכפורים שעבר עד יום הכפורים הזה שזה היה התרה והיתר אחרים בעי שאין חבוש מתיר עצמו וגם אחרים אין רשאין להתיר בלא חרטה גמירה דמעיקרא בפירוש או פתח אחר אלא כך יש לומר מיום הכפורים הזה עד יום הכפורים הבא עלינו לטובה. וחרמנא ונדרנא לא אמרינן בפתחות האותיות אלא בקמצות והוא עבר בלשון עתיד ומה שנהגו לאומרו ג' פעמים כדרך שנוהגין בהיתר נדרים אינו אלא לקיים הענין שכן דרך התלמוד כמו שאמרו במנחות [דף סה.] מגל זו מגל זו מגל זו גבי קצירת העומר ולשטתו זו קשה הדבר היאך נוהגין כן דהא כמאן דדריש ליה בפירקא הוא או יותר. ויותר נראה לומר לפי המנהג ולשון הנהוג בו והכתוב בסדר רב עמרם ז"ל שאין אומר כן לא בדרך נדרים הקודמין ולא בדרך תנאי לנדרים העתידים אלא שאומרים כן דרך תפלה להב"ה שלא יכשלו ושלא יענשו על הנדרים ועל השבועות שעשו בשנה שעברה ושיהיו שביתין ושביקין לפניו יתברך כאילו לא היו וזה שנהגו לומר בסוף ונסלח לכל עדת בני ישראל וכופלין אותו ג"פ כדרך הוידוי בצבור:

תניא [דף כד.] יתר על כן א"ר אליעזר בן יעקב האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך וכו'. פי' שאני נהנה משלך שאוסר נכסי המזומן על עצמו והא דאמר יתר על כן משום דקאי אמתני' ולכאורה הוה משמע דהכא לאו זרוזין הוא דהא איכא טעמא דמצית אמרת דנדר גמור הוא דאמר ליה לאו כלבא אנא דמתהנינא מינך ואת לא מתהנית מינאי קמ"ל דזרוזין הוי כיון שזימון מועט הוא וע"כ לא אמרינן האי טעמא דלאו כלבא וכו' אלא על מתנה מרובה כי הא דתנן האומר לחברו קונם שאיני נהנה לך אם אי אתה בא ונוטל לבניך כור א' של חטים וב' חביות של יין דהוי נדר גמור מטעמא דלאו כלבא אלא א"כ אומר לו הלה כלום אמרת לי אלא מפני שהוא כבודי זה הוא כבודי פי' (ב) נתכוונת אלא לכבדני בעיני הבריות שאדם חשוב כמוך נותן לי מתנה מרובה זהו כבודי יותר שאני מסלסל עצמי שלא לקבל אפי' מתנה כזו ואפי' מחשוב כמותך וכתב הריטב"א ז"ל ומכאן דן הראב"ד ז"ל באחד שנשבע לדור בעיר חמיו עם אשתו ואח"כ לא היה יכול להיות בעיר לפי כבודו ורצה חמיו שישוב לעירו כי זה כבודו יותר ונ"ל שאין צריך שום היתר (קאמר) מדתנן בהא ה"ז יכול להתיר נדרו שלא על פי חכמים והא דא"ל כלום אמרת מיירי שאין המדיר חולק לומר לכבודי דאז היה אסור וכן שאינו מודה לו לומר כן לכבודך אמרתי דאז פשיטא דכשר אלא כי מיירי בהתם והכי איתא בירושלמי (דנדרים פ"ח הל"ז) ואיכא מתניתא אחריתי הכא בגמרא שהמזמן אוסר נכסיו למזומן אם אינו מהנה לו גם הוא המזומן למזמן ולא הוי זרוז אלא נדר גמור משום דאמר ליה לאו מלכא אנא דאנא מהנינא לך ואנת לא מהנית לי כי הא דתנן האומר לחברו קונם שאתה נהנית לי אם אין אתה נותן לבני כור אחד של חטין ושתי חביות של יין שאין זה זרוז אלא נדר גמור מטעמא דאמרנא דלאו מלכא אנא וכו' וחכמים אומרים אף זה יכול להתיר את נדרו שלא על פי חכם אם אומר לו הריני כאילו התקבלתי פירוש דמחילה כפרעון והכי מוכח בגיטין [דף עד:] וכן בדין שהרי אפילו נתנו לו יכול להחזירו לו ואפוכי מטרתא למה לי אלא דהתם גבי גט לצעורה קא מכוין ודעתו היה שתצטער להפיק לה מעות ושתתנם לו ותעביד הפוכי מטרתא ומכאן לנשבע שבועת פרעון שפטור במחילת חברו או באריכות זמן שהוא כמחילה לשעתו ואפי' בשבועת האושטאגי"ש דכיון שהשבועה היתה לכוף (ג) לבו לפרעו כשמאריך לו האושטאגי"ש הרי מוחל לו הכפייה ההיא ואריכות החוב הוא מן הסתם וכל שהאריכו חברו נפטר משבועתו (אלא) א"כ האריך לו בתנאי או אלא אם כלל בשבועתו ראשונה גם זמני האריכות כמו שנוהגין בברצלונה ודעת רבותי שאין אומרים הריני כאילו התקבלתי אלא בנשבע לעשות ולא עשה וטעמא דכיון שאפי' היה מקבל ממנו היה יכול להחזיר לו אף מעכשיו יכול לומר הריני כאילו התקבלתי והחזרתיו דאפוכי מטרתא למה לי אבל בנשבע שלא לעשות ועשה לא מצי למימר הריני כאילו לא עשית שאין אומר בדבר הנעשה שלא נעשה עכ"ל הריטב"א ז"ל והרנב"ר ז"ל כתב איכא מאן דפליג דאפילו בענין זה יכול לומר כן שאותו ענין שנשבע או נדר בתנאי שלא לעשות לא אמרו מתחלה אלא להשלים רצונו שהיה רוצה שלא יעשה ועכשיו כיון שאינו חושש אם יעשה אם לאו כבר נשלם רצונו ע"כ והא דאמרינן דסגי באומר הריני כאילו התקבלתי דוקא בשהבנים סמוכין על שלחנו שהרי להרווחה דידיה נתכוון כדאי' פרק מי שאחזו [שם] ולפיכך לאו ברשותייהו דבנים למימר הרי אנו כאילו נתקבלנו ואפי' אינן סמוכין עכשיו דאנן בתר שעת הנדר אזלינן אבל אם בשעת הנדר אין הבנים סמוכין על שלחן אביהם להרווחה דידהו דוקא נתכוון והם יכולין לומר הרי אנו כאילו נתקבלנו ולא האב:

פת חמה וכוס של חמין. זה היה להם אכילת קבע:

הקפיד. מסרב ואומר שלא יתארח עמו ולא יאכל עמו:

אף אלו וכו'. ולא נאסר המזמין בנכסי המזומן שלא נתכוון המפציר לאיסור אלא להפציר ולזרז את חברו שיאכל עמו כדאמרינן בנודרין על מקח וממכר:

הלכה כר' אליעזר בן יעקב. אע"ג דפליגי רבנן עליה:

[דף כד ע"ב] מתני' נדרי הבאי אמר קונם וכו'. פי' הבאי אמרו בתוספות שהוא דבר דלא אפשר וכדאמרינן במס' חולין [דף צ.] דברה תורה לשון הבאי ערים גדולות [ובצורות] בשמים ובגמרא מקשינן הכא גבי נחש כקורת בית הבד ומי ליכא והא ההוא דהוה בשני דשבור מלכא והוצרכו להעמיד אותו בטרוף כלומר מרובע ויש לו חבר בפרק הרואה [דף נט.] מתחזיא כמאן דטריפא מיטרף וכן בבכורות [דף מה.] פרסותיו רחבות כשל אווז ואמר רב פפא עלה לא תימא דטרפא ולא סדיקא ובגמ' מוקמי דהאי טרוף היינו בגבו וגבו מרובע א"א בבריות ובירושלמי [הל"ב] נמי על עולי מצרים תמהו דהא אפשר דעברו שם ופריקו כינן קימי בראיה אחת ומיהו כתב הריטב"א ז"ל בשם רבותיו ז"ל דלאו דוקא א"א דהוא הדין כל הפלגה רבה אע"פ שאפשר והכל טעם אחד הוא שענין ההיתר בנדרים אלו לפי שהכל יודעים שאין מדברים כן בדוקא אלא להפלגה ולא שיהיה דעתו לאסור עליו הפירות כשאמר קונם שאם דעתו לאסרם עליו היה אוסר בלא תנאי זה דתנאי זה ידוע וברור הוא שאינו כן ולא ראה כן ובזה תירץ הריטב"א ז"ל חלוף הנוסחאות שהזכירו כאן עולי מצרים ולא הזכירו גמל פורח ובמס' שבועות [דף כט.] הזכירו ההפך שהתנא רצה כאן לרמז שאין הענין משום שא"א במציאות אלא משום הפלגה וגוזמא ולפיכך לא פי' טרוף (א) ולא בעולי מצרים ראיה אחת שהיה דבר דלא אפשר והרנב"ר ז"ל תירץ בדרך אחרת דהתם בשבועות לא תנא עולי מצרים משום דכה"ג לא לקי משום שבועת שוא דעל צד הגוזמא קושטא קאמר והכא לא חש למתני גמל פורח דדבר דלא שייך ביה גוזמא הא תנא ליה נחש כקורת בית הבד דמיירי שאמר בטרוף ולעולם לא נאמר כן בקושטא על צד הגוזמא והא דנקט הבאי לרבותא דלא תימא נדרי הפלגה מותרין לפי שהוא כנדרי טעות שטעה במראיתו או במחשבתו וסבור שהוא כן אלא אפילו בהפלגה שא"א לטעות בו כהבאי ממש מותרין ומ"מ דבר פשוט הוא כי אין אלו ואלו מותרין אלא כשראה דבר משונה והוסיף להפליג עליו כדרך בני אדם כגון שראה עם רב או נחש גדול והוא הפליג ביותר אבל אם לא ראה דבר משונה ואפ"ה אמר כן נדריו קיימין שאין אלו נדר. הפלגה אלא דברי שקר כן דעת הריטב"א ודעת רבותיו ז"ל: