נימוקי יוסף על נדרים ו:

ונזקקין לכתחלה. שאם נשאל על שבועתו מתירין לו ולא שנא אמר לאלהי ישראל (ולא שנא) ונקיט חפצא בידיה או לא נקיט חפצא דאפי' כי נקיט חפצא נזקקין דלא חמיר מינקט חפצא אלא לענין שבועת הדיינין לאיומי עליה אבל עיקר שבועה בשם או בכנוי הוא:

הדין הוא דינא ומנהגא דרבנן אבל האידנא אמר רבינו האי גאון ז"ל אנן השתא אי עבדינן קרוב לדרב אסי עבדינן דאמר אין חכם מתיר אלא כעין ד' נדרים דמתניתין. כלומר דנהי דארבעה נדרים דמתני' מותרין בלא שאלה דתנא תני התירו מ"מ שאר נדרים שצריכין שאלה אין מתירין אותן בחרטה אפילו דמעיקרא אלא בפתח שהנדר כשהוא ניתר בפתח מוכיח מתוכו שהוא נדר טעות והוי כעין ד' נדרים שהפתח הוא שהנודר אומר שאפילו בתחלה כשנדר אילו היה נותן אל לבו אותו דבר לא היה נודר ונמצא נדרו טעות אבל נדר שהוא ניתר בחרטה אינו מוצא עם עצמו שום ענין שאילו היה נותנו אל לבו מתחלה שלא היה נודר. והחמיר עוד בשבועות ואמר דלא מזדקקינן (ליה) בהו כלל אלא כדמתרמיא מלתא דאית בה תקנתא או מצוה כגון עשיית שלום בין איש לאשתו וכגון שלמא דצבורא דכנישתא וכדומין לזאת מזדקקינן במילי דמוכחן וברירן קרוב לדרב אסי אבל פתחי כי ההוא דר"ש ברבי שהתירו לו נדרו משום דהוו מצערי רבנן למצוא פתח לנדרו ואמרו ליה אדעתא דמצטערין רבנן מי נדרת ואמר להו לא ושריוה וכיוצא בהן לא עבדינן אבל הרב הנשיא אלברגלוני ז"ל כתב בשם מר יהודאי גאון ז"ל שהחמיר עוד בנדרים והשוה אותן לשבועות שלא להתיר אותן אפילו בפתח אלא לדבר מצוה שמתירין אותן בפתח ולא בחרטה וכתב עוד דדוקא בהתרת חכם החמירו אבל בהפרת בעל לא החמירו דבעל מפר ביום שמעו בין בנדרים בין בשבועה ע"כ מדברי הנשיא ז"ל וכתב הריטב"א ז"ל מצינו הגאונים ז"ל שהיו מתרחקים מהיתר נדרים ושבועות ואמרו שלא היו נזקקין אלא להפר נדרים של צבור או שבין אדם לאשתו משום שלום ביתו וגדר הוא שהיו גודרין לפי דורם דהא חזינן כלהו תנאי ואמוראי שנזקקין ור"ג ירד מעל גבי החמור בדרך להתיר ורתחי רבנן אמאן דנדר על דעת כל דבר וטרחי לאשכוחי ליה פיתחא ואמרו שכל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן הלכך ראוי לנהוג בזה בכל דור ודור לפי מה שהוא לפי ראות החכם שבעיר ושיהיו מעשיו לש"ש עכ"ל:

והיתר נדרים ביחיד מומחה או בג' הדיוטות במקום שאין מומחה. וכדאמרי' בהדיא בבכורות בפרק פסולי המוקדשין [דף לו:] א"ר חייא בר אבין אמר רב עמרם שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם לאפוקי מדר' יהודה דבעי שיהא אחד מהם חכם:

במקום שאין חכם (חכם) כגון מאן אמר ר"נ כגון אנא. כלומר דגמיר וסביר אע"פ שאינו סמוך דאין סמיכה בבבל והא דאמר במקום שאין חכם דעת הרמב"ן ז"ל שהוא ממילתיה דרבי יהודה וה"ק אחד מהם חכם דהיינו גמיר וסביר במקום שאין חכם דהיינו סמוך הלכך בעינן שהיחיד המתיר שיהיה סמוך דבהא לא פליגי רבנן אדר' יהודה אלא בשלשה הדיוטות דלא בעינן אחד מהם חכם וקי"ל כוותייהו וכן משמע לקמן בסוף פרק נערה המאורסה [דף עח.] דאמרינן מועדי ה' צריכין מומחה פרשת נדרים אין צריכין מומחה והא ראשי המטות כתיב א"ר חסדא ואי תימא רבי יוחנן ליחיד מומחה משמע דיחיד מומחה דהפרת נדרים דומיא דמומחין דמועדי ה' מה התם בעינן סמוך הכא נמי בעינן סמוך אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ו מהל' שבועות דחכם מובהק מתיר את הנדרים דלא בעינן סמוך משמע דמפ' ז"ל דהא דאמר התם במקום שאין חכם לאו סיומא דמילתא דרבי יהודה היא אלא אדרבנן קאי דאמרי ג' מתירין את הנדר במקום שאין חכם ומהדרינן (בכורות דף לז.) כעין אמר מר במקום שאין חכם כגון מאן כלומר [מאן] מתיר ביחידי ואמר ר"נ כגון אנא כלומר דגמיר וסביר ואע"פ שאינו סמוך ומיהו שלשה הדיוטות בעינן נמי לרבנן בדמסברי להו וסברי כשנים לר' יהודה דמוקי לה רבינא התם דמסבר להו וסברי ומסתברא דהא דאמרינן שלשה מתירין במקום שאין מומחה דמשמע הא במקום שיש מומחה אין מתירין משום כבודו הוא דאיתמר ולכתחלה הוא דלא אבל דיעבד אישתרי ליה נדרא:

[דף כג] תנ יא מעשה באדם אחד שהדיר את אשתו מלעלות לרגל וכו' והתירו ר' יוסי. ולפי דעת הגאון ז"ל שפירש דאף בזו שהיא שלום בין איש לאשתו לא מזדקקינן להתירו משום דאינו ברור לפי שהנדר מוכיח הפך הפתח שכל עיקר הנדר לא היה אלא שאם תעבור על דעתו תאסר בהנאתו מ"מ איכא למידק דאדרבה כיון דאדעתא דהכי לא נדר מדשרייה רבי יוסי הוי לן למימר שהנדר מותר מאליו כנדרי זרוזין דמתני' דתני תנא התירו לו חכמים שמותר אפילו היה שכוח לו אם כשנדר נדר בדוקא או לא דמסתמא אמרינן דלאו בדוקא נדר וכמו שכתב הריטב"א ז"ל דאפילו לדעת קצת רבותיו שמצריכין לשאול לנידר ארבעה נדרים דמתני' אם נדר בדוקא אם לאו מודים היכא דשכוח לו כדאמרן וכ"ש הכא דפירש דלאו אדעתא דהכי נדר ולאו בדוקא שהוא מותר מאליו וי"ל שאין נדרי זרוזין אלא כשנודר בדבר שאין כוונתו על הדבר ההוא אלא להביאו לדבר אחר אבל הכא כוונת הנדר במה שפי' שלא תעבור על דעתו בדבר ההוא הוא ולא לזרזה בדבר אחר וכי ה"ג לאו נדרי זרוזין מקרו ובמתני' כי ה"ג נמי אם היה מוכר וליקח מעמידין דבריהם חייל נדרייהו וכדאמרן לעיל אלא דפתח דהכא הוא שאילו היה יודע שתעבור על דעתו לא היה מדירה. ומהני נדרי דכתב גאון ז"ל דהאידנא לא שרינן חד מנהון האי דר' ישמעאל ברבי יוסי הוה ליה נדרא למשרא וכו' שם דשמעינן מיניה דין נולד דאין פותחין בו:

קצרא. הוא כובס שיראי:

דהוו מצטערין רבנן. למצוא פתח לנדרו שהיו אומרים לו שמא אדעתא דכך או כך וכך לא נדרת והוא לא היה רוצה לשקר ואמר דאדעתא דהכי והכי נמי נדר וכשראה כל זה הכובס ומצא עילה להכותו והכהו ואז אמר שאילו היה עולה על לבו שיבא אדם להכותו על כך לא היה נודר כלל וזהו פתח והקשו דדבר דשכיח משוי ליה לנדר נדר בטעות אבל נולד שהוא מילתא דלא שכיחא לא משוי ליה טעות שלא היה לו לעלות כך על לבו כדי שיוכל לומר טעיתי שאילו היה עולה כך על לבי לא הייתי נודר ואמרינן דאפילו דבר זה שכיח הוא שאפיקורסין שכיחי לבקש עילה שיוכלו להכות רבנן ומצי לאסוקי אדעתיה דמשום דמצערי רבנן אנדריה הוה משכח עילה ומחי ליה אפיקורא א"נ שכיחי שמפקירין עצמן במעשיהן להכות מאן דמצערי רבנן. ולענין שבועה כבר כתבנו דיש שאלה לשבועה כמו בנדר דלא יחל דברו דדרשינן הא אחרים מוחלין לו אנדר ושבועה דכתיבי בקרא קאי ואע"ג דאשכחן לגאון דאמר מאן דאשתבע בספר תורה או בי' הדברות אין לו הפרה עולמית ליכא למיחש למילתא כלל. כן כתבו כל המפ' ז"ל:

גמ' מאי קאמר. כיון דאמר כל נדר שאני עתיד וכו'. פי' כיון דאמר כל נדר וכו' לא שמע ליה וכו' לפי שכבר יודע מזומן שאין נדר חל עליו שכבר בטלו המזמן ובדין הוא דהוה מצי לשנויי דאמר מדיר בחשאי כדי שלא ישמע המודר אלא דאכתי לא מיתרצא מתני' דכיון דקתני אף הרוצה וכו' משמע דהאי נמי משום נדר זרוזין הוא מותר ולא משום תנאי שהתנה (א) דאמר ליה כן מאי אפילו ולישנא דקתני שיהא זכור נמי קשה דכיון דבשעת הנדר הוא מתנה פשיטא שזכור הוא:

ומדירו. שא"ל קונם כל מה שתהנה ממני אם לא תבא לאכול עמי:

נדרי זרוזין הם. ולא חייל נדרא בשלא רצה חברו לאכול עמו ולא נאסר המזומן בנכסי המזמן לפי שלא נתכוון לאסור אלא להפציר ולזרז את חברו שיאכל עמו כדאמרינן בנודרין על מקח וממכר והיינו דקתני אף: