נימוקי יוסף על נדרים ו.

ועבר על נזירותו. בלא שאלה אין נזקקין לו ב"ד להתיר נדרו כשיבא אח"כ לישאל על נדרו:

בנזירות מועטת. היינו ל' יום או סתם דסתם נזירות ל' יום:

בנזירות מרובה. כגון שנדר נזירות למאה יום ונהג היתר בכלן או במקצתן אין עונשין אותו לנהוג איסור אלא בכדי שלשים יום וכבר פירשנו במתני' דבנדרים דמתניתין אין עונשין:

בי דינא. דמזדקיק ליה מקמי הכי משמתינן וכתבו כל המפרשים ז"ל בשם התוס' וז"ל מעשה באחד שנדר מכל פירות שבעולם חוץ מדגן ועבר על נדרו ובא לישאל לפני הרב ונזקק לו לאלתר והתירו ולא הזקיקו לנהוג איסור כימים שנהג היתר וטענת הרב ז"ל שאם אתה מעכבו באיסורו אתה מכשילו שהרי נדר בדבר שא"א לו לעמוד עליו ועוד שאם לא יהנה מפירות שבעולם יחלש ויסור כחו מעליו ולא יוכל להתעסק במלאכת שמים לכך נזקק לו מיד אך החמיר עליו שלא להתירו בחרטה אלא בקש למצוא לו פתח של היתר שיאמר אילו ידעתי דבר זה לא הייתי נודר והחמיר עליו בכך מפני שעבר על נדרו והא ודאי למי שלא עבר על נדרו ובא לישאל עליו פותחין לו בחרטה דהכי קי"ל בפרקין דלקמן ע"כ:

סליק פירקא [שם ע"ב] ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי זרוזין ונדרי הבאי ונדרי שגגות ונדרי אונסין וכו'. פירוש התירו חכמים בתר דפריש תנא בפרקין דלעיל נדרים המותרים מחמת גרעון הלשון פריש השתא נדרים המותרין מחמת חסרון הלב שאין לבו שוה לפיו ונקט נדרים וה"ה לשבועות כדבעינן לפרושי לקמן אלא דנקט נדרים שלשונו כולל בין נדרים בין שבועות ומפרש בגמרא שהתירום לגמרי בלא שום שאלה לחכם ואפילו בעם הארץ ומיהו אסור לנהוג בהם וכן אמרו בתוספתא אף נדרים שאמרנו שהם מותרים מנין שלא (א) נודר בהן ע"מ לבטלן ת"ל לא יחל דברו לא יעשה דברו חולין ע"כ ומדרבנן בעלמא הוא וקרא אסמכתא בעלמא והביאה הרמב"ם בפ"ד מהלכות נדרים:

נדרי זרוזין. שלא נדר אלא לזרז חבירו שלא יעמוד בדעתו כדמפרש ואזיל:

נדרי הבאי. נדר שאינו כלום שמיר ושית (ישעיה ה) מתרגם הבאי ובור:

קונם שאני פוחת לך. קונם דמיו עלי אם אני מוכרו לך בפחות מסלע שהוא ד' דינרין אבל אין לפרש קונם מה שאני פוחת שכיון שפוחתו לא יבא לידי קונם והלוקח אומר קונם המקח עלי אם אני מוסיף לקנות ביותר משקל שהוא ב' דינרין ושניהם רוצין בשלשה שהמוכר היה דעתו לשלשה ולא נתכוון בנדרו אלא לזרז הלוקח שלא יעמוד על דעתו שאמר ב' דינרין ושיסכים לג' וכן הלוקח נתכוון לג' ולא נתכוון אלא לזרז המוכר שיסכים לכך ולא יעמוד על דעתו שאמר ארבעה דינרין ומשום הכי לא חייל הנדר ומשום שדרכן של מוכר ולוקח בכך ואומדנא דמוכח היא חשבינן לה כאילו פירשו ולא הוו דברים שבלב אבל אם אמר בפירוש שבדוקא נדר פשיטא דחייל נדרא ואע"פ שלא גלו דעתם מתחלה שרצונם להסכים לג' ואפ"ה נשבעו זה לשקל וזה לסלע כיון דלבסוף נתרצו לג' דינרין י"מ שזהו אומדנא דמוכח שלא נתכוונו בנדרן אלא לזרז ואמרו בירו' [דפירקין] הדא דתימא בשאין מעמידין אבל מעמידין צריכין היתר חכם כלומר שאם העמידו דבריהם שלא חזרו בהם בעוד שעסוקין באותו ענין באותו מעמד גלו דעתם שנדרו בדוקא ושוב אינם יכולין לפחות או להוסיף במעמד אחר. תו יש גירסא בירושלמי דגרסינן היה זה מעמיד וזה אינו מעמיד כיון שבטל אצל זה בטל אצל זה כלומר הא דקתני ושניהם רוצין לאו דוקא דה"ה אם האחד אינו רוצה לחזור בו והשני רוצה לחזור לרצון חבירו שהוא מותר ויותר נכונה בעיני הגירסא דגרסי היה מעמיד אצל זה ואצל זה אין מעמיד דכיון שבטל אצל זה יבטל אצל זה כלומר היה מוכר חפץ לב' ואמר קונם שאני פוחת לכם מן הסלע יהיה בדעתו לידור לאחד מהם בדוקא ולחברו כדי לזרז כיון שבטל אצל זה יבטל אצל זה וכתב הרנב"ר ז"ל ונראה דבשאין מעמידין ודעתן היה לג' דינרין מוכר יכול ליתנו בפחות מג' ולוקח יכול ליתן בו יותר מג' שכיון שמשמעות הנדר אינו אלא לזרז אע"פ שהסכימו בלבם ג' דינרין דברים שבלב הוו ומיהו אין המיכר רשאי ליתנו בשקל ולא הלוקח רשאי ליתן בו סלע שהרי עיקר משמעות נדרים אינו אלא לכך ע"כ וזה הוא שלא כדרך הגרסא הראשונה שכתבתי. ר' אליעזר בן יעקב וכו'. בגמרא מפרש:

[דף כא] גמ' א"ל ר' אבא בר ממל לר' אמי וכו'. פירוש מאן תנא ד' נדרים שהתירו חכמים משום דבשער הנדר לא גמר בדעתו לאסור עצמו:

אין אחד מהם נזיר מתני' היא בנזיר פ' בית שמאי [דף לב:] שנים מהלכין בדרך ואחד בא כנגדן ואמר אחד הריני נזיר (ב) שפלוני זה נזיר ואמר אחד הריני נזיר שאין זה נזיר וכו' ותני עלה [דף לד.] ר' יהודה משום ר' טרפון אין אחד מהם נזיר וכו' ואע"ג דהוה לן למימר ממה נפשך אחד מהם נזיר:

שלא ניתנה נזירות וכו'. כלומר לברר הנדר בשעת קבלת הנזירות בלא שום ספק וזה כיון שהוא בתנאי אינו מבורר וה"ה במתני' דידן דנדרים איתקוש לנזירות בריש מכילתין [דף ג.] הילכך מוכר ולוקח שתלו נדרם בתנאה אע"פ שעברו על תנאם לא חייל נדרא (ב) אפילו כרבנן דלא בעו בנזירות הפלאה מודו בד' נדרים הללו דטעמא דמתני' לאו משום דהוי ספק בשעת הנדר אלא דבר ברור הוא שלא נתכוונו אלא לזרז כדמפרש ואזיל:

רצו. דמשמע שנתרצו אח"כ ומתחלה כוונו לאסור והוי אתיא כר' טרפון שכיון שבשעת הנדר לא נאסר שוב לא יאסר:

רוצין קתני. שבשעת הנדר היו רוצין בג' דינרין ולפיכך מותר דמתחלה נתכוונו לשנות דבורם ולא אמרו אלא לזרז:

טפי מסלע. שבקש המוכר טפי מסלע ששאל לו פרוטה יותר מסלע ואמר ליה לוקח פרוטה פחות משקל ונדרו על כך נדר הוי כיון דנחתי כולי האי לדיוקא בדוקא נדרו ולא לזרז א"נ מוכר אמר שלא יפחות מה' דינרין וא"ל לוקח דינר שהוא בציר משקל נדרא הוי כיון דמרחקי כולי האי בדוקא (ד):

מסרב. מפציר:

קונם ביתך. ביתך עלי קונם אם אני נכנס בו:

שלא נתכוון. לכניסה לבד ולשתיית צונן:

והא טיפת צונן וכו'. ואידך הוה מסרב ביה למיכל ונתרחק הרבה ממה שהיה רוצה חברו ואפי' הכי אמרינן דלאו בדוקא נדר הכי נמי לאו דוקא:

גבי צונן. כך הוא לשון בני אדם בשביל אכילה מרובה לומר דבר מועט כגון טיפת צונן:

דאשכחן צדיקים וכו'. גבי אברהם ואקחה פת לחם וכו' הילכך לאו דוקא אבל הכא דילמא דוקא קאמר ולא איפשיטא בעיין ונקטינן לחומרא:

[דף כב] אמר רבא אמר רב נחמן הלכה פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל. פי' פותחין בחרטה מדאמר פותחין דמשמע דב"ד פותחין לו שמעינן דלא סגי בחרטה גרידתא כלומר שיהיה לבו עליו היום שרוצה בנדרו עד עכשיו שאינו תוהה ממה שנדר אלא שמיום זה ואילך רוצה לעקרו דאם היה כן למה ליה למשאל מידי שהיו שואלין לו לבך עליך או כדו תהית או בעית נדור ורבים כאלה דמייתי בגמ' (הוא) דודאי כיון ששואל היתר פשיטא דמתחרט הוא על נדרו אלא ודאי משום דלא סגי בחרטה דהשתא אלא דוקא בחרטה דמעיקרא שתוהה על הראשונות לומר שלא מתוך ישוב הדעת נדר אלא מרוב כעס ולפיכך הוא מתחרט והוא אומר לא אלא מעיקרא אני מתחרט על מה שנדרתי כלל וכן דעת המפרשים ז"ל בפי' חרטה כדאמרן שהוא גומר בלבו שמתחרט לגמרי מעיקרו והוא מצטער על כך לפי שכעסו גרם לו ועכשיו שעבר כעסו נהפך לבו לדעת אחרת ואילו היה לבו עליו מתחלה לא היה נודר ובכך מתירין לו ומסתברא שצריך ליזהר שיהיה נראה למתיר שחרטתו של נודר יהיה מדעת שלמה לא שיאמר כן מפני פחד ואימה דהא רבא גופיה פליג עם אביי דאמר [דף כב.] פתחינן בסיפא דברייתא דתניא רבי נתן אומר הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן ובהך סיפא פליג עליה רבא ואמר דלא פתחינן ליה לומר כל המקיימו וכו' דאיכא למיחש שמא מתוך חומר העבירה אע"פ שאינו מתחרט מתוך שהוא מתבייש ישקר לומר שהוא מתחרט ופירושא דברייתא שעשה הדמיון לבמה פירש הרנב"ר דכי היכי דרחמנא לא אסר עליה אלא דברים האסורים והוא אוסר על עצמו דברים המותרים וסבור למעבד מצוה ועביד איסור כן בשעת איסור הבמות אין רשאי להקריב אלא בפנים וכשהוא מוסיף ומקריב בחוץ פשע אי נמי משום דנודר מתפיס בקרבן וכיון שאין קרבנו רצוי נמצא כבונה במה ומקריב בחוץ ע"כ: