נימוקי יוסף על נדרים ד:

פיסקא האומר קונם שאיני משמשיך וכו' והא מן התורה משועבד לה. פירוש והא שעבודי משעבד לה וחייך יכול לאסור עליה דבר שאינו שלו ואע"ג דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד (כתובות דף נט:) אפשר דס"ל דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל דאית ליה על אשתו דאפילו בקונם לא פקע ה"ה דאלמוה לשעבודה דאית לה על בעלה דאפילו בקונם לא פקע והא דנקט מה"ת לאו דוקא דאפילו שעבודא דרבנן נמי לא פקע דהא אמרינן הכי (ב"ק דף פט: צ.) גבי פירות נכסי מלוג שהם דרבנן ולענין מזונות אפילו למ"ד מזונות דרבנן (כתובות דף מז:) ומדתמה איך יכול לאסור מה שאינו שלו אע"פ דבמתני' אוסר בבל יחל דרבנן דבר שאין בו ממש שמעינן דאפילו בל יחל דרבנן ליכא באוסר פירות חברו על חברו:

באומר הנאת וכו'. כלומר נעשה כאומר הנאת תשמישך עלי דבכלל לשון קונם שאינו משמשיך משמע שפיר במה שאני משמשיך דהיינו גופי או גופך והשתא הוי כאילו אמר קונם הנאת גופך עלי שהוא אוסר פירות עצמו על עצמו כענין קונם שאוכל לך דהוי כמו מה שאוכל ולפי זה הוי דבר שיש בו ממש כאילו מזכיר הגוף בהדיא ואמר הנאת גופך עלי דומיא דישיבת סוכה ומיהו אפילו לא בעינן למימר הכי אלא כפשטו והנאת תשמיש הויא דבר שאין בו ממש לא קשיא ולא מידי דאמרינן בל יחל דרבנן קאמרינן כדלעיל וא"ת נהי דחייל נדרא על דבר מצוה וה"ה הכא דאיכא מצות פריה ורביה מ"מ הא קי"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו ואמאי לא תשמש תשמיש עונה דהיא מצוה כדאמרינן (ר"ה דף כח.) המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה י"ל שאני הכא דאפשר לקיים מצותו באחרת אבל אם אמר הנאת כל הנשים עלי וזרע אין לו [לא] חייל נדרא עליה לגבי מצות פריה ורביה דמצות לאו ליהנות ניתנו ולמפרשים כן צריכין לומר דכי היכי דא"א במצות תשמיש בלא הנאה אחרת לבד המצוה ה"ה בשופר וזה רחוק והא דתניא המודר הנאה ממעין אסור לטבול בו טבילה של מצוה בימות החמה לפי שא"א בלא הנאה אחרת מצי למימר שאין מצות טבילה במעין ובימות החמה כמצות שופר ותשמיש של מצוה אבל הריטב"א ז"ל כתב על רבותיו דקושיא מעיקרא ליתא דתשמיש של מצוה אע"ג דמצות לאו ליהנות ניתנו מ"מ פסיק רישיה ולא ימות הוא דא"א דלא מתהני גופו בתשמיש ודמיא למודר הנאה ממעין ולפי דבריו ז"ל חולק עם רבותיו בפירוש המודר הנאה משופר לומר שאין בשופר הנאת קול אלא הנאה שמוציאו מחובת מצות תקיעה ותמהני היכי דמיא חובת מצות טבילה במעין ובימות החמה למצות פריה ורביה למודר הנאה מכל הנשים וזרע אין לו:

והא לא קא ניחא ליה בתשמיש. כלומר שרוצה לאסרו עליו ואמר רב כהנא כו' שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ולפיכך חייל נדרא דכאוסר פירות חברו על עצמו או פירות עצמו על עצמו הוא ואיכא נסחי דל"ג והא לא קא ניחא ליה אלא באומר הנאת תשמיש עלי וכדרב כהנא:

תשמישי עליך. האשה אמרה לבעלה כן קונם הנאת תשמישי עליך כופין אותה דשעבודא משעבדא ליה ולאו כל כמינה וכמי שאוסר פירות חברו על חברו ולאו כלום הוא ובשכופה אותה ליכא משום ולפני עור לא תתן מכשול:

תשמישך עלי. שאמרה קונם הנאת תשמישך עלי וכבר פירשנו דהוי כאילו אמרה תשמיש גופי או תשמיש גופך או שאמרה בפי' אליבא דמ"ד שהוא דבר שיש בו ממש והשתא היא יכולה לאסור הדבר על עצמה ולפיכך חל הנדר ואסור לכופה לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו משום (ויקרא י״ט:י״ד) ולפני עור לא תתן מכשול וכי ה"ג מוקמינן ההיא דשלהי מסכתין [דף צ:] נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו דאמרינן שהבעל נכלל עמהן אבל אי אסרה גופה עליהם אין צריך להפר דלאו כל כמינה להפקיע שעבודיה אפי' בכולל. זה דעת הריטב"א ז"ל:

[דף טו ע"ב] מתני' קרבן לא אוכל לך וכו'. פירוש קרבן לא אוכל לך מילתא דפשיטא היא דמשמע לא אוכל לך קרבן אלא חולין ולפיכך מותר ולא דרשינן דבוריה לתרי טעמי קרבן יהא מה שלך לפיכך לא אוכל לך דאפי' ר"מ לא דריש הכי אלא בלמ"ד שאמר לקרבן:

הקרבן שאוכל לך נמי מותר. דכיון דבה"א קאמר דרשינן ליה כאילו הם שתי תיבות הא קרבן כלומר הנה בקרבן אני נודר כמו בחיי הקרבן ולאו כלום הוא וכדפי' סוף פ"ק וה"ה אם אמר הקרבן לא אוכל לך ולרבותא נקט שאוכל שאם לא היה בה"א היה אסור כדאיתא פ"ק [דף יג.]:

לקרבן וכו'. אי מתני' ר"מ דרשינן לא קרבן לא אוכל לך והוא לא דריש מכלל לאו דנימא הא מה שאוכל יהא קרבן והא דתנן לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר ההוא בשו"א הל' ואז שייך לומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ואי דלא כר' מאיר ה"ק לקרבן יהא מה שלא אוכל לך ולפיכך מותר:

שבועה שלא אוכל וכו'. הני תלת בבי דשרינן בנדר אסורין בשבועה דהכי משמע שבועה יהא עלי שלא אוכל משלך וכן השבועה ר"ל באיסור שבועה יהא עלי מה שאוכל משלך ולא שייך בשבועה לומר ה"א כמו חיי שבועה דאינו דבר מצוי ויש בו ממש כקרבן ואין נשבעין חי פלוני אלא בדבר המצוי:

לשבועה וכו'. לר"מ מפרשינן ליה כמו ברישא לא שבועה ומשמע לא יהא באיסור שבועה מה שלא אוכל משלך הא מה שאוכל יהא באיסור שבועה ואע"ג דלית ליה מכלל לאו הן ה"מ בממונא או באיסורא דאית ביה ממונא דומיא דסוטה ונדרים נמי כיון דבתר לשון בני אדם אזלינן בהו כבממין דמי אבל באיסורא גרידתא שפיר אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן כדאיתא ס"פ שבועת העדות [דף לו:] ושבועה איסורא גרידתא היא:

[דף טז] גמ' מכלל דשבועה שאוכל לך דלא אכילנא משמע ורמינהי וכו'. פי' מכלל וכו'. מדקתני במתני' אסור אמרינן דה"ק באיסור שבועה יהא עלי מה שאוכל לך וא"כ הוה ליה שאוכל כמו שלא אוכל:

שתים שהן ארבע. בשבועת ביטוי שפתים הכתוב בויקרא מדבר דכתיב (ויקרא ה׳:ד׳) להרע או להיטב דמשמע הרעה והטבה להבא כגון שבועה שלא אוכל דהיינו הרעה או שבועה שאוכל דהיינו הטבה שהן ארבע מרבינן מקרא דכל אשר יבטא שתים אחרות דלשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי:

מדקאמר שלא אוכל. דנקיט ליה בלאו מכלל דשאוכל דנקיט בהן דאכילנא משמע:

מסרבין. מפצירין:

דלא אכילנא קאמר. לקיומיה דבוריה דאמר לא אכילנא משתבע וה"ק באיסור שבועה יהא מה שאוכל לך ואגב דאוקי מתני' דהכא במסרבין אוקמא נמי לההיא דשבועות במסרבין אבל ההיא בלא מסרבין מתוקמא שפיר בדוכתא:

דנדרים. מתני' דהכא שאי אוכל גרס ר"א ולפיכך אסור דהיינו כמו שלא אוכל לך:

א"כ למה ליה. כלומר פשיטא ותו דהא תנא לה רישא שבועה לא אוכל לך:

מיעקם לישניה. עכוב לשונו הוא שמאריך השי"ן בסגול ושאוכל קאמר שהוא תיבה אחת ומותר קמ"ל דסתם נדרים להחמיר ואותו אריכות אנו דנין לשתי תיבות שאי אוכל ומיהו אם אמר דאיעקם לישניה פשוט דמותר דפירושן להקל אבל התם בשבועות אין לחלק בין מפצירין לאין מפצירין דלעולם סבר רב אשי דשאוכל דאכילנא משמע ושלא אוכל דלא אכילנא וטעמא משוה דשבועה איסור נפשיה הוא הילכך שאוכל ושלא אוכל דעבידנא ולאו עבידנא קאמר אבל נדרים שאוסר הדבר על עצמו כשאומר קונה שאוכל מה שאוכל קאמר שבא לאסור מה שיאכל משלו וכשאומר לא אוכל לך מותר דמשמע מה שלא אוכל משלך יהא קונם וכל המפרשים אחרונים ז"ל פסקו הלכתא כרב אשי דבתרא הוא. וכן פסק הרמב"ן ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פסק כאביי וכסוגיא דהתם בריש פ' שבועות שתים בתרא [דף יט.]:

[שם] מתני' זה חומר בשבועות מבנדרים. פי' זה חומר מפרש בגמרא דארישא קאי דקתני קונם שאיני ישן דאילו בנדריה ליכא אלא בל יחל דרבנן לפי שהוא דבר שאין בו ממש ובשבועות איכא שבועה דאורייתא:

וחומר בנדרים כיצד וכו'. בנדרים אסור לפי שהנדרים חלין על דבר מצוה דנדרים איסור חפצא הם ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו שלא אמרה תורה לעשות מצוה באיסורי הנאה ולפיכך ליכא למימר בהא דליתי עשה דמצוה ולידחי לא תעשה דנדרים וכ"ש דנדרים עשה ולא תעשה הוא ודעת ה"ר זרחיה הלוי ז"ל דמשום הכי פריט הני סוכה וכו' משום דכי חייל נדרא אהיתרא חייל אבל האוסר עליו נבלה ושאר איסורין בקונם אין הנדר חל עליו אע"פ שהוא לקיים את המצוה שאין איסור חל על איסור לעבור גם בבל יחל. והאחרונים ז"ל הסכימו עם הרמב"ן ז"ל דלרבותא נקט הני דמתני' דחלין אפי' לבטל את המצוה וכ"ש דנדרים חלין על האיסורין שהוא לקיים את המצוה דכי אמרינן דאין איסור חל על איסור היינו בעלמא דתרוייהו איסור גברא אבל הכא דנדרים איסור חפצא ושאר איסורין איסור גברא חייל וחייל דהא משכרי רווחא למיחל והא עדיף מאיסור מוסיף שהוא חל על האיסור ויש ראיה בירושלמי [דנזיר פ"א הל"ב] ר' אחא בש"ר יוחנן האומר הריני נדור מיין של ערלה לא אמר כלום חבריא אמרין כמחלוקת לר"ש פי' דסבר אין איסור חל על איסור אבל לרבנן אסור א"ר יודן כאן בנדרים כאן בשבועות נדרים חלין על האיסורין ואין שבועות חלין על האיסורין ע"כ והרי זה מבואר כדברי. עוד שם איסר אם אתה תופסו משום נדר נדר ואי משום שבועה שבועה הדא דהימא בחמש ככרות (א) מכיון שהתפיס עליו עשאו כנבלה מכאן ואילך כמיחל שבועות על האיסורין ואין שבועות חלין על האיסורין והדא דתימא כשהזכיר נדר ואחר כך שבועה אבל שבועה ואחר כך נדר נדרים חלין על האיסורין ע"כ הכי פירושו כאן דשבועה היא דלא חלה על איסור דבעינן מה הטבה רשות וכו' ולפיכך מן התורם אינה חלה אלא על דבר הרשות אבל נדר חל על שבועה ועל האיסורין כיון שהוא חל על דבר מצוה כדבר הרשות:

ובשבועה מותר. (מותר) מדין שבועת ביטוי אבל לוקה משום שבועת שוא כדאיתא בירושלמי שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה:

שאין נשבעין וכו'. לישנא משמע שאין נשבעין כלל ואפילו בכולל שלא כדברי הירושלמי שסובר שהשבועה חלה בכולל לעבור על המצות ולדידיה כולה מתני' בנשבע בפירוש על המצוה בפרט שאין נשבעין עליה לעבור אותה ומיהו אפילו לדברי הירושלמי דוקא בביטול מצות עשה בשב ואל תעשה אבל לעבור על המצות בידים כגון שנשבע לאכול חזיר וכיוצא בו אינו חל כלל ואפילו בכולל ומוטב שיעבור על שב ואל תעשה משיאכל איסור בידים וזה ברור. הריטב"א ז"ל: