נימוקי יוסף על נדרים ג:

כבשר חזיר. נקט כל מיני איסור אכילה והדר ע"ז דהיא איסור הנאה והדר טומאה דכזית והדר טומאה דכעדשה דהיינו שקצים ורמשים ונקט נמי חלה ותרומה דאהרן על שם כהן לאשמעינן דהני נמי דבר איסור נינהו ולא דבר הנדור אע"ג דבעי קריאת שם וטעמא דכיון דלא מצי למעבד תרומה ממידי דלא מיחייב בה לא הויא דבר הנדור ולא הוי נדר כלל עד שידור בדבר הנדור כדילפינן בגמרא אבל בדבר האיסור לא ולפיכך תנן הכא ה"ז מותר כלומר לגמרי ואפילו מדרבנן ואפילו בעם הארן והכי משמע בגמרא דסתמא אמר פשיטא דלא בעי שאלה ועוד ראיה מסיפא דמתני' דמיירי בעם הארץ דקתני פותחין לו מכלל דברישא אין פותחין אפילו בעם הארץ ותימה על הרמב"ם ז"ל שכתב דבכולה רישא בעי שאלה מדרבנן בעם הארץ וכתבו עליו ז"ל דודאי הרי זו כשגגה היוצא מלפני השליט:

עורות לבובין. נקראין משום שיש בהם נקב כנגד הלב שכן תקרובתן שמוציאין הלב בעוד שהבהמה חיה ומקריבין אותו:

כאימא. שאוסר אשתו עליו כאמו ולאו דוקא אמו כדתניא בברייתא [דף יד.] הרי את עלי כאימא כאחותי כערלה ככלאי הכרם ונקט הכא אמו משום פותחין לו פתח ממקום אחר כדתנן לקמן פ' ר"א [דף סד.] שאין פותחין לו לאדם בכבוד אביו ואמו לומר אילו ידעת שאין זה כבודם לא היית נודר (א) וטעמא התם אלא פותחין לו ממקום אחר והכא נמי פותחין לו בסיפא משום שלום שלא יהא רגיל בנדרים עמה ועוד דלפעמים נודר כראוי ואתי למסרך משום חביבות אשתו וינהוג בו קולא ומדמה מילתא למילתא ולפיכך אע"פ שאינו נודר כלל פותחין לו והיינו ממקום אחר אבל ברישא שמדיר על עצמו או על חברו לא חשו להצריכו פתח כלל דדבר שאינו מצוי הוא:

[דף יד] גמ' מנא ה"מ אמר קרא איש כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור אי הכי וכו'. פי' מנא ה"מ דתולה בדבר האסור לאו נדר הוא:

אי הכי. דדרשת כפילא דהא כתיב לאסור וכו' וכי דרוש הכי אם אסר שום דבר בדבר האסור לא יחל דברו:

הוא מיבעי ליה לכדתניא איזהו איסור וכו'. כלומר אי זה איסור נדר האמור בתורה דהוא איסור דנדר ואינו הנדר עצמו אלא שאוסר הדבר משום נדר אע"פ שהוא אינו נדר עצמו האומר הרי עלי וכו'. ושמעינן תרתי חדא דמכי ידור נדר לא שמעינן אלא דבר הנדור לכל ואיצטריך לאסור איסר ליחיד ועוד דאע"ג דקאי בדבר הנתפס באיסורא דרבנן כיון דאיכא נמי נדר בנדר הוא דקא מתפיס:

הרי עלי. האי לישנא לאו דוקא דאין זה לשון נדר וה"ק הרי עלי יום זה כיום שמת בו אבא שנדרתי בו שלא לאכול בשר עיקר נדר הוא שידור בקרבן שהוא נדור לכל ואיסור נדר נקרא זה שהוא נדור ליחיד:

כיום שמת בו אביו. נקט הכי משום דדרך העולם להצטער ולהתענות בהם:

כיום שנהרג בו גדליה. איסור תענית הוא:

והוא שנדור ובא. שנדר וקבל עליו להתענות לעולם היום ההוא ועכשיו נודר מיום אחר שיהיה עליו שלא לאכול בשר כיום ההוא שמת בו אביו שהוא נדור עליו ונמצא שהוא מתפיס בדבר הנדור ככל הני דמתני' דפ"ק [דף י:] כאימרא כדירים שהוא דבר הנדור והכא נמי אי לא היה נדור ובא אלא שאמר כיום שמת בו אביו היה מתפיס בדבר האסור ולא כלום הוא כדתנן במתני' דהכא דיום שמת בו אביו בשעה שמוטל לפניו אסור הוא בבשר ויין וכן יום שנהרג גדליה אסור באכילה וקמ"ל דאע"ג דעיקר אותו יום קאי באיסורא דרבנן מ"מ כי מתפיס בנדר הוא דקא מתפיס ומיהו באיסור תורה לא אמרינן הכי דאם אסר יום הכפורים על עצמו בנדר ואמר ביום אחר הרי יום זה עלי כיום הכפורים לא חשבינן ליה דבר הנדור אלא דבר האסור דהואיל ואיסורו מן התורה אין איסור נדרו חשוב לגבי איסור תורה והתם במסכת שבועות פליגי עלה דהא אביי ורבא דאביי סבר דכי היכי דמתפיס בנדר נדר הוא הדין מתפיס בשבועה שנשבע על דבר שלא יאכלנו ואמר על הב' זה כזה הוי שבועה לאסור הב' ורבא אמר דמתפיס בשבועה לאו כלום הוא ורבו הדעות בזה איכא דאמרי דכי היכי דמתפיס בשבועה לרבא לאו כמוציא מפיו דמי הה"ד מתפיס בנדר לא הוי נדר והך ברייתא דהכא משום דמזכיר האיסור שאומר הרי עלי שלא אוכל בשר והוא נדר בפני עצמו אבל אם אמר הרי יום זה עלי כיום פלוני הנדור לי לא אמר כלום וקשה לאלו א"כ היכי קרו ליה בגמ' הכא במכילתין והתם בשבועות מתפיס בנדר הא לאו מתפיס הוא אלא נדר גופא היא אלא ודאי אע"ג דלא קאמר אלא הרי יום זה עלי כיום פלוני הנדור לי הוי נדר והא דקתני שלא אוכל בשר פירוש בעלמא הוא דקאמר תלמודא אבל לאו דוקא דפריש הוא הכי תדע דאל"כ ליפלגו בתרוייהו מתפיס בשבועה ובנדר אביי אמר הכי רבא אמר הכי ובירושל' נמי מוכח דדוקא במתפיס בשבועה בלחוד פליגי ואיכא דאמרי איפכא דאפילו לרבא מתפיס בשבועה הויא שבועה ולא קא פטר רבא אלא מקרבן דשבועת ביטוי וקשיא נמי עלייהו משום דבספרי לא משמע הכי כדתניא התם ותו דהיכי איתמר בהאי לישנא התם בשבועות אביי אמר כמוציא שבועה ה"ל למימר אביי אמר חייב קרבן אלא מסתברא כדברי הרבה מן המפרשים ז"ל דלרבא נהי דמתפיס בנדר נדר הוא מתפיס בשבועה לאו כלום וטעמא משום דנדר מידעם דמיתסר חפצא עליה וכי אמר מחפץ אחר זה כזה חאיל נדרא אבל שבועה מידי דאסר נפשיה מן חפצא וליכא עליה דחפצא איסור נדר וקדושה כלל הילכך כי אמר מחפץ אחר זה כזה לא כלום קאמר והיכא דנדר חד מן מידי דאמר קונם מילתא פלוני עלי ואמר לחבריה ואת צריך למימר חבריה אמן או היוצא בו דמשמע קבלת דברים ואם אמר חאיל עליה נדרא וכמאן דמוציא נדר מפיו דמי ואם לא קבל הדברים לא נאסר אפילו במילתא דפלוני האוסר דכיון דלא אמר ליה האוסר ולך אלא ואת משמע דהוא אינו אוסר לו כלום אלא דקא"ל ואת נמי תאסרנו לעצמך ולפיכך צריך לקבלת דברים דיליה ע"כ:

(ב) כתב הרמב"ם ז"ל כל שאוסר דבר על חברו האוסר לוקה אם מהנהו ולא הנאסר אע"פ שנהנה והא ליתא דלא שייך בל יחל אלא על הנאסר שעשה איסורין חולין ואין על אידך אלא איסורא דלפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יז) והכי מוכח לה בר"פ אין בין המודר [דף לד:] בשמעתא דככרי עליך אסור ועוד השיב עליו מורי הרשב"א ז"ל נראה מדאמרינן בפ' יוצא דופן [דף מו:] מצינו שהשוה הכתוב את הקטן לגדול לזדון שבועה ולאיסור בל יחל ומוקים לה התם בשהקדיש הקטן או אסר ואכלו אחרים שלוקין עליו משום בל יחל דאלמא בל יחל דברו לא קאי אלא על הנאסר בדבר שלא יחל דברו של נודר בין שיהא הוא עצמו הנודר או שיהיה הנודר אדם אחר. הריטב"א ז"ל:

בפ"ק בעי רמי בר חמא האומר (א) מבשר חולין שיהיה עליו כבשר זבחי שלמים שעומד לפניו ויודע בו שכבר נזרק דמן והותר אף לזרים מהו מי אמרי' כיון דאמר הכי בדבר שיודע שעכשיו היתר הוא במעיקרא שהיה אסור קא מתפיס (ב) ושרי ואתי למפשטה מהך ברייתא דאיזהו איסור נדר האמור בתורה האומר הרי עלי שלא אוכל בשר ולא אשתה יין כיום שמת בו אביו וכו' והוה ס"ד דאמר כן ביום שהוא כיום שמת בו אביו כאילו תאמר שאם מת בא' בשבת והיום הוא חד בשבת אמר הרי בשר ויין היום כחד בשבת ואמר כן סתם ואפילו דאיכא טובא חד בשבת בינתים דהתירא אמרינן אסור אלמא בעיקרו קא מתפיס ודחי מדשמואל והוא שנדור ובא מאותו היום כלומר דנדר מאותו יום ואילך לדורות לעצמו דהשתא ליכא חד בשבת דהתירא ואע"ג דדרך דחייה מסקינן לה הכא מ"מ מסקנא במס' נזירות [דף כב:] דבהתירא קא מתפיס וה"נ פסק רבינו אלפסי ז"ל:

והאומר הרי עלי כבכור. כלומר שאוסר בשר או ככר חולין עליו כבכור ר' יוסי מתיר וטעמ' דאע"ג דמצוה להקדישו בפה שנאמר הזכר תקדיש מ"מ כיון דכי לא מקדיש ליה כבר הוא קדוש דקדושתו מרחם הלכך לאו מתפיס הוא בנדר אלא דבר האסור הוא ושרי וכן הלכתא כל זה בפ"ק:

הרי את עלי כאימא. פי' כבשר אימא לא אמר כלום משמע דלא בעי שאלה לחכם והיכי קתני מתני' דצריך פתח:

בת"ח. ברייתא דלא מצריך שאלה בת"ח דליכא למיגזר שלא יקל את ראשו מתני' בע"ה דלא קים ליה בין דבר הנדור לדבר האסור ואתי למשרי כלהו:

דתניא. דאשכחן דפלוג רבנן בין ת"ח לע"ה:

הנודר בתורה. יש שפירשו לשון נדר כפשטו דאמר ככר זה כתורה לא אמר כלום דלאו דבר נדור הוא לא הכתב ולא הגוילין אע"פ שיש בהם קדושה ויש שפירשו דנודר לאו דוקא אלא נשבע קאמר דרגילי רבנן למיתני נדר בלשון שבועה כדתנן [לעיל דף ט.] כנדרי רשעים נדר בשבועה והכא נשבע בתורה שלא יאכל או לא יעשה כך לא אמר כלום מטעמא דאמרן דדעתיה אגוילין וכדמפרש בסמוך:

תלמיד חכם אינו צריך שאלה. דידע שיש חלוק בין אם נקיט לה בידיה או לא נקיט לה ובין אמר בה או אמר במה שכתוב בה ולא אתי לאקולי במילתא דשפיר ידע דהא לאו שבועה כלל והא היא שבועה:

[דף יד ע"ב] תניא הנודר בתורה לא אמר כלום במה שכתוב בה דבריו קיימין. פי' הנודר דעת הרבה מן המפרשים ז"ל לפ' נדר ממש כמו שפירש בירושלמי וכן פירשו בתוספות וגם הראב"ד ז"ל ולשון הירושלמי כך כתורה ה"ז מותר ככתוב שבה הרי זה אסור כתורה ה"ז מותר כקדושת תורה ככתוב שבה ה"ז אסור כקרבנות הכתובים בה ע"כ. משמע דספר תורה אע"פ שהוא קדוש מיהו אינו דבר הנדור ולא שייך ביה איסור חפצא וכ"נ דאגוילין אמרינן הכא דלא כלום הוא ומה שבין שיטה לשיטה לדברי הכל קדוש כמו הכתב עצמו ובמה שכתוב בה אסור משום דבכלל מה שכתוב בה הם הקרבנות שהם דבר נדור והיינו אזכרות שבה דאמרינן הכא כלומר כל מה שנזכר בה שיש בו קרבנות והקדשות ופירשו נודר דאמר ככר זה עלי כתורה מותר. ככר זה עלי כמו שכתוב בה אסור אפילו לא נקטה בידיה ומחתא על ארעא לאו דוקא ארעא אלא כל היכא דמחתא ולא נקטה בידיה ואפילו נגע בה הריטב"א ז"ל אבל אי נקטה בידיה אע"ג דלא אמר אלא כתורה הוי כאילו אמר במה שכתוב בה דהיינו כל מה שנזכר בה קרבנות והקדשות נמצא דלא אמרינן לא אמר כלום אלא דוקא בתרתי לגריעותא דמחתא אארעא ואמר בה אבל אמר במה שכתוב בה אפי' מנחא אארעא דבריו קיימין או נקטה בידיה אפילו לא אמר אלא בה זו הא גירסת כל הגאונים ז"ל ולחומרא. ויש גירסאות בגמרות אחרות דלא גרסי משום דאזלי לקולא (ג) וכן כתבה הרמב"ם ז"ל בספר הפלאה בלשון נדר ממש ומיהו מצי לפרושי נמי בלשון שבועה דחד דינא אית ליה ודעתיה אהזכרות ר"ל על השמות כאילו היה מזכיר שם או כנוי:

דעתיה אגוילי. ה"ה אשאר הכתב שאין שבועה תופסת לא בכתב ולא בגוילין אע"פ שהם קדש אלא כנשבע בשמים ובארץ הוא דהכל מעשה אלהים הוא וכן נראה מן התוספתא דנקטינהו אהדדי פרק שני דשבועות האומר נשבע אני (ד) על התורה חייב בשמים ובארץ פטור וא"ת כי נקיט לה בידיה אדרבה הוה לן למימר דדעתיה אגוילין ואשאר הכתב י"ל דכל נקיטת חפץ מורה לשון חומר שבועה לשאת ידיו קדש והיינו דתקנו בשבועת הדיינין:

מתני' קונם שאני ישן ושאני מדבר ושאני מהלך. פירוש קונם שאני גרסינן ול"ג שאיני דכל לאו דבר שאין בו ממש וחוזר הענין לאיסור גברא ולא לאיסור חפצא ודי שהשינה היא דבר שאין בו ממש ומשום הכי לא עבר ולא מידי אלא משום לא יחל דרבנן וא"צ לאסוקי תרי דרגי לאמרו גה בלשון לאו ודבור והלוך נמי דבר שאין בו ממש הוא וה"ק מה שאני ישן או מדבר או מהלך יהא כקרבן שאוסר כל זה עליו. ונדרים אינם חלין אלא על דבר שיש בו ממש דאיסור חפצא הם שאוסר עליו החפץ וכדאמרינן בגמ' ולשון הריטב"א ז"ל ומיהו אפ"ה במקום שנהגו איסור בלשון זה אין להתירו בפניהם בלא שאלה גבי עם הארץ כדי שלא יקל ראשו בכך וכעין שאמרו בברייתא דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור ולכך אני נוהג בנשים ועמי הארץ הנודרים שלא לאכול ושלא לעשות כך וכך לפתוח להם פתח ממקום אחר ולא עוד אלא כי אולי כוונתם לשבועה שחלה אפילו על לא תעשה דאיסור גברא הוא וקרו לשבועה נדר ובירושל' [פ"א ה"א] נחלקו בשבועה שאמרה בל' נדר אם תופסין אותו משום שבועה וכיון דכן לגבי עם הארץ ודאי ראוי לחוש ע"כ:

שבועה שאני ישן. בסיפא גרסינן שפיר שאיני דשבועות חיילי בלא תעשה משום דאיסור גברא נינהו ולפיכך אסור:

גמ' איתמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר. פי' קונם עיני הוא איסורא אם אישן הוא תנאה וטעמא דר"נ משום דהא מילתא בידיה הוא דאפשר דמזרז נפשיה בסילוא כדאיתא פ' המגרש [דף פד.] ובהא פליגי דרב נחמן סבר דכיון ששינה בידיה הוא לא חיישינן אפילו לעצלנין הרגילין בשינה ורב יהודה סבר דכיון דלאו בידיה לגמרי דצריך לזרוזי בסילוא. ובתנאיה לא זהיר איניש חיישינן אפילו לכל אדם. תנאיה והלכתא כרב יהודה:

כדקתני. דנדר כי האי לישנא דקתני מתני':

עיני בשינה. דעין אית ביה ממש:

אי דלא יהיב שיעורא. דבלא קביעות זמן משמע לעולם:

מי שבקי' ליה וכו'. לישנא דעלמא קאמר דודאי בנדר של שוא אין בו מלקות אלא דוקא בשבועה שעובר בלא תשא אלא מדקתני מתני' ה"ז בבל יחל משמע דאי עבר אנדרו עובר בבל יחל ולפי שיש לנו לומר ליה שיישן כשירצה דא"א לקיימו כדא"ר יוחנן וגם אינו עובר בבל יחל כיון שנדר אמילתא דלא אפשר דלא חייל נדר כלל קאמר הכי כלומר איך קתני מתני' הכי ולאו משום שילקה נקט לישנא דשבקי' אלא כדפירשנו. מכין אותו. מלקות משום שבועת שוא:

ויישן לאלתר. דלא חיילא שבועה:

לעולם כדקתני. קונם (ה) שאיני ישן. ודקשה לך הא שינה שהוא דבר שאין בו ממש ליכא בל יחל אלא מדרבנן:

נהגו בהם איסור משום חומרא:

אי אתה רשאי. דלא ליתו למסרך ממילתא למילתא כדמוכח בפ' מקום שנהגו [דף נ:] משום שנא' ולא יחל. אלמא אע"ג דלית ביה אלא איסור מנהג קרי בל יחל והיינו מדרבנן: