נימוקי יוסף על נדרים ג.

[דף יג] מתני' האומר קרבן עולה מנחה חטאת תודה ושלמים שני אוכל לך אסור וכו'. פי' (אסור) או זה או זה קתני דהכי משמע כקרבן יהא מה שאני אוכל משלך אע"ג דלא אמר בהדיא כקרבן:

ר' יהודה מתיר. כל היכא דלא אמר בכ"ף הדמיון כעולה כמנחה וכן כלהו וכדפליג נמי לעיל [דף י:] האומר ירושלים לא אמר כלום מדלא קאמר כירושלים:

קרבן כקרבן הקרבן. בין דקאמר קרבן בלא כ"ף הדמיון או כקרבן אסור והא מני ת"ק היא דלא בעי כ"ף הדמיון:

לקרבן לא אוכל לך. דדיינינן ליה לדבוריה לתרי טעמי לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך אבל לת"ק אדרבה משמע קרבן יהא מה שלא אוכל לך דמשמע אבל מה שאוכל לך לא יהא קרבן:

[שם] גמ' והתניא מודים חכמים לר' יהודה וכו'. פירוש והתניא הא דתני קרבן שאוכל לך אסור חכמים נינהו דאמרי ברישא דמתני' קרבן עולה (א) ויורד וכן אסור דהב' בסיפא נמי לא שאני להו בין קרבן לבין הקרבן ומשמע ממתני' דפליגי אדר' יהודה ובברייתא תניא מודים חכמים לרבי יהודה באומר הא קרבן וקס"ד דאומר הא קרבן כאומר הקרבן דתרוייהו אינן לשון איסור אלא מתכוין הוא לשבועה כאומר העבודה שאני [אוכל] לך וא"כ קשיא ותירץ דמתני' מיירי בה"א קמוצה והוי כמו [הא] קרבן (ב) והוא כקרבן ולפיכך אסור וברייתא מיירי דאמר חי קרבן דמשמע הנה בקרבן אני נודר כאדם הנשבע בתורה שאינו לשון שבועה ולאו מידי קאמר ולפיכך מותר:

[שם ע"ב] פיסקא האומר לחברו קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך רגלי מהלכת לך אסור:

גמ' ורמינהי חומר בנדרים מבשבועות וכו'. פי' ורמינהי ממתני' משמע דאסור לדבר עם חברו ואסור לעשות לו מלאכה ואסור להלך לצרכו של מודר וקס"ד דלשון קונם קאי אדבור פיו ואמעשה ידיו ואהילוך רגליו והנהו דבר שאין בו ממש נינהו:

על המצוה. שאם אמר ישיבת סוכה עלי קונם אסור לישב בסוכה מה שאין כן בשבועות שאם אמר שבועה שלא אשב בסוכה מותר לישב וטעמא משום דנדר הוא דאסר חפצא עליה וא"כ כשנדר מסוכה אפילו של מצוה או לולב או מצה אסור בהן שהרי אסרן על עצמו ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו בידים ממש ואע"פ שמבטל המצות שב ואל תעשה נינהו אבל שבועה הוא דאסר נפשיה מן חפצא ואין שום איסור נתפס על הסוכה והלולב אלא על נפשיה ולאו כל כמיניה שכבר נשבע בהר סיני לקיימן הלכך כופין אותו לקיימן ולוקה על שבועה זו משום שבועת שוא:

על דבר שאין בו ממש. כגון לא אוכל לא אישן דכיון דשבועה איסור נפשיה הוא יכול לאסור עליו כל מידי אבל נדר דאיסור חפצא הוא אם אין בו ממש אין בו חפצא וכיון דנדרים אינן חלין על דבר שאין בו ממש קשיא מתני' דתני אסור וכדפי':

יאסר פי לדבור' וכו'. ופיו וידיו ורגליו דבר שיש בהן ממש נינהו:

ולא קתני שאיני מדבר. דודאי בה"ג לא חייל דדבר שאין בו ממש הוא וכתב רבינו (אלפסי) ז"ל ונדרים שאין בהם ממש נמי עובר עליהם בבל יחל מדרבנן:

ירושלמי את אמר ידי עושה עמך אסור חרש (עושה) עמו בקרקע עד כמה הוא אוסר עד כדי שכרו או עד כדי הניית קרקע גדר עמו בתנור עד כמה הוא אוסר עד כדי שכרו או עד כדי הניית תנור ולא איפשיטא ולחומרא נקטינן:

סליק פירקא חולין שאוכל לך וכו'. פי' חולין היה נראה לפרש דה"ק חולין שאוכל משלך יהיו עלי כבשר חזיר אבל בגמ' לא משמע להו לפי שהיה אריכות לשון ופירשו דכל הני דמתני' דינם כחולין שאוכל לך דודאי לא בעו שאלה אפילו הנודר עם הארץ: