נימוקי יוסף על נדרים ב.

נדר גדול נדר. ואם לא קיים עובר בבל יחל דברו ואיכא מ"ד דשפיר מיקרי נדר דומיא דצדקה דמקריא נדר אע"ג דהויא בלשון ה"ז לצדקה הכא נמי מקרי נדר מכי מקבל עליה כיון דקא עביד מצוה ואחרים פירשו דנדר לאו דוקא חדא דנדרים איסור חפצא הוא ולא שייכי בה עשה ותו דבגמ' [דף ח.] מקשי' עלה והלא מושבע ועומד משמע דבשבועה עסקינן אלא ה"ק שבועה גדולה היא ואם לא קיים שבועתו לוקה עליו משום בטוי כמי שנשבע שיאכל ולא אכל:

מושבע מהר סיני. בעסק התורה והמצוה שזו היא תורה שבעל פה:

דאי בעי פטר נפשיה. הילכך אינו מושבע על פ' זה ועל מסכת זו והא דנקט פטר נפשיה בק"ש משום דהכי אי' בשלהי מנחות [דף צט:] כיון שקרא אדם ק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש אבל בלאו הכי מצי לתרוצי דלא מחייב ללמוד פרק זה ומסכתא זו ממש וכאילו הוא דבר הרשות ממש ולהכי חיילא שבועה עליה ודעת הריטב"א ז"ל כאותן דמפרשי דנדר ממש הוא כנדרי הקדש שהם חיוב גברא והיה כל אומר לעשות מצוה (א) ולתקוני מילתא אמר שהוא נדר גדול אע"פ שאין בו אלא אמירה בעלמא ולהכי פרכינן והלא מושבע משום דנדר זה כשבועה הוא ואידי ואידי חיוב גברא וכן נראה מדאמר האומר משמע דבאמירה בלחוד סגי ואילו בעי למימר שבועה כשאר מפרשים ז"ל א"כ מיירי בשהזכיר שם או כנוי או שום שבועה דאי לאו הכי אפילו משום ידות שבועה ליכא עוד כתב ז"ל דמדאמרי' הכא דחיילא שבועה עליה בפרק זה משום דלא היה מושבע אלא שבועה כללית ללמוד תורה והוה מצי פטר נפשיה בכל מה שהיא מדברי תורה. שמעי' שהנשבע לפרוע לחברו סתם ואח"כ נשבע לפרעו בדבר ידוע שהשבועה חלה על שבועה לכל דבר וכן כל כיוצא בזה ע"כ:

עליו להשכים. על האומר מוטל להשכים תחלה ואפילו הוא הרב והיה נראה שלא אמר כן אלא לזרז תלמידו והביא ראיה מדכתיב (יחזקאל ג׳:כ״ג) והנה שם כבוד ה':

[דף ח] אמר רב יוסף נדוהו בחלומו צריך עשרה בני אדם להתיר לו וכו'. פי' צריך עשרה אע"ג דבנדוי דעלמא בחכם א' סגי הכא החמירו טפי דנדוהו מן השמים כתב הריטב"א ז"ל ראיתי לרבי' נ"ר בברצלונה שהיה נוהג לעשות כן במי שנודר או נשבע בחלום שבאין עשרה להתירו ובודאי דמהא ליכא ראיה כלל אא"כ ראה בחלום שמשביעו אחר ואפילו ההיא אפשר דלא דמיא להא וגם הוא נ"ר אמר לי שאין לו עיקר בדבר זה אלא שנהגו ואי לא שכיחי עשרה דבשלשה הדיוטות סגי ולא בעי למיזל לפרשת דרכים ע"כ:

מתנו. שמלמדין לאחרים:

תנו ששונין לעצמן ל"א מתנו תלמוד כדאיתא בברכות [דף כ.] בשני דרב יהודה כולהו תנויי בנזיקין הוה. תנו. ששונין משניות:

ויהיב שלמא. ובחזרת שלום זה יגין עליו מן היסורין:

לא שויוהו שליח. וצריך עשרה:

בלא דברים בטלים. ואפשר שהתרת הנדוי בחלום היה דברים בטלים ובעי התרה אחריתי:

[שם ע"ב] רבינא הוה ליה נדרא לדביתהו וכו'. פירוש נדרא לדביתהו והיה צריך התרת חכם שלא היה מדברים שבינו לבינה ולא מנדרי עינוי נפש או ששמע והחריש ביום שמעו:

בעל מהו. פשיטא ליה דאחר נעשה שליח לחרטת חברו ואפילו בלא שליח אם אפשר שידע המתיר שהנודר מתחרט היה יכול להתיר כדתניא סוף קדושין [דף פא.] אישה הפרם וה' וגו' במה הכתוב מדבר בשמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה וה"ה לחכם אבל בבעל איכא למיחש שמא יוסיף על חרטת אשתו מפני שקשה בעיניו הנדר או שמא לא שאלה היתר אלא לבעלה ואין רצונה שיבאו הדברים לפני אחר דאדעתא דהכי לא נתחרטה:

אי מכנפי אין. אם מצאן מקובצין אין אבל אם צריך לקבצם לא דחיישינן משום טרחיה דילמא אתי לאוסופי אחרטה דאמרה ליה איהי וללשון אחר אי מכנפי אינו צריך לפרסם הדבר ולפיכך אינה מקפדת אבל אי לא מכנפי צריך לחזר אחריהם ומתפרסם הדבר והיא מתביישת ואדעתא דהכי לא נתחרטה ורבי' שמשון הורה דאם שלח אדם חרטת נדרו בכתב לחכם מתיר לו שלא בפניו והביא ראיה מההיא דסוף קדושין וכו מהא דירושלמי מתירין על פי תורגמן וכן דעת הרשב"א והרא"ש ז"ל אע"פ שאין כן דעת הרא"ה ותלמידו הריטב"א ז"ל דהם סוברין דדוקא שליח לאשתו שהוא כגופו ולא דמי לתורגמן שהוא שליח ובפני בעלי דבר:

תלמידא באתרא דרביה. דהא רבינא מפני שהיה במקום ר"א שהיה רבו כדאיתא פרק הדר [דף סד.] לא רצה להתיר לה אע"פ שהיה תלמיד חבר וא"ת דילמא שלא משום האי טעמא הוה אלא משום דתנן במס' נגעים [פ"כ] כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי אשתו כבר תירץ רבינו שמשון ז"ל דההוא ביחיד אבל רבינא הוה מצי לכנופי תרי בהדיה אי לאו דתלמיד הוה ומיהו בנטילת רשות הוה לישרי לי' אלא שרבינא רצה להחמיר על עצמו:

ושמתא אפילו באתרא דרביה. הא לא שמעי' מהכא אלא משום דאמרן דלא שרי נדרא משמע (לאו) דוקא נדרא:

ויחיד מומחה. אם נדה ת"ח ומת המנדה יחיד מומחה מתיר:

[דף ט] מתני' כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה וכו'. פי' כנדרי רשעים מפני שהרשעים דרכם לידור אם אמר הריני או עלי או הימנו:

נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה. כל לשון ולשון לפי משמעות שאם אמר כנדרי רשעים הריני נתחייב בנזירות דהאי לישנא על חיוב נזירות שייך וכגון שהיה נזיר עובר לפניו דהוו ידים מוכיחות וכן אמר כנדרי רשעים עלי ה"ז נתחייב בקרבן דהאי לישנא על חיוב קרבן הוא דשייך וכגון שהבהמה עומדת לפניו וכן אם אמר כנדרי רשעים הימנו שלא אוכל הויא שבועה דשלא אוכל לא שייך אלא לשבועה שהוא איסור גברא דאילו לאיסור נדר שהוא איסור חפצא לא שייך שלא אוכל ובשהיה ככר מונח לפניו עסקינן ואע"ג דלא מפיק שבועה מפיו הויא שבועה ומיהו הוי ליה למימר בהא כשבועת רשעים אלא דלא מימנעי רבנן מלמיקרי לשבועה נדר וכל זה מפורש בגמ' ומפני שאחז"ל [דף כב.] כל הנודר נקרא רשע קרי להו רשעים ולא רשעים ממש נינהו:

כנדרי כשרים. בין שהיה נזיר עובר לפניו ואמר כנדרי כשרים הריני או היתה בהמה לפניו ואמר בלשון עלי או ככר לפניו ואמר הימנו לא אמר כלום דכיון שאמר כנדרי כשרים הכשרים מדקדקין על עצמם ואין נודרין כדי שלא תבא תקלה על ידם בשום נדר:

כנדבותם. אם אמר כנדבת כשרים עלי או הריני נדר בנזיר ובקרבן שהכשרים דרך נדבה מביאין קרבן בענין שאינו בא לידי תקלה כגון שאינו קורא לה שם עד פתח העזרה וכן הכשרים מנדבין נזירות כשרואין שיצרם תוקף עליהם אבל בשבועה לא משכח תנא שבועת כשרים כלל שכל שבועה קרובה לתקלה אי נמי מפני שיש בה הזכרת שם שמים וכתב הריטב"א ז"ל מורי הרשב"א ז"ל כתב שאם אמר כנדבת כשרים פרק זה הרי נשבע ללמוד אותו לפי שהכשרין נשבעין כן ובתוספתא דפרקין וכן בירושלמי אמרינן שאם אמר כנדבת רשעים לא אמר כלום לפי שאין הרשעים מתנדבין:

[דף י.] האומר קונם וכו'. השתא מפ' כנויין דתנא ברישא דמתניתין שבותה שקוקה ומקמי כנויי נזירות הוה ליה למיתני כנויי שבועה דהכי סדרינהו ברישא שבועות מקמי נזירות אלא משום דבעי למיתני נדר במוהי דליתיה בכלל כנויין שבקה שבועה לבסוף:

נדר במוהי. מפרש בירושלמי דמוהי זה משה ולא בעי למימר דאם אמר במוהי שיהיה שבועה דהא ודאי אינו כלום דלא עדיף מן האומר בשמים ובארץ אלא דאמר בהאי לישנא במומתא דמוהי שפירושו בשבועה שנשבע משה דכתיב ויואל משה שהוא מלשון אלה ושבועה וכן פי' רשב"ג בברייתא בגמרא וכן משמע בירושלמי דאמרו במשנתנו נדר במוהי במומי ומייתי לה הכא אי משום דדמיא לכנויין דקרי למשה מוהי או שמומתא קרי כנוי כי תרגום נקרא כנוי כשאר לשונות:

[שם ע"ב] גמ' כנדרי רשעים וכו' ודילמא הכי קאמר וכו'. פי' ודילמא הכי קאמר דקס"ד דכנדרי רשעים גרידא קאמר מתניתין וכבר מפורש כל זה במתני':

שם פיסקא כנדבותם נדר וכו' מאן הדין תנא דשני ליה בין נדר לנדבה וכו'. פי' בין נדר לנדבה דבנדר אסר ובנדבה התיר ולהכי קאמר דכשרין נודבין אבל לא נודרין:

טוב מזה שאינו נודר כל עיקר. דלעיל מהאי קרא כתיב את אשר תדור שלם ואפילו הכי כתיב בתריה טוב אשר לא תדור דמשמע שהוא טוב שלא ידור כלל משידור וסופיה דקרא מתפרש הכי משתדור דשמא לא תשלם מי שנודר ומקיים ודריש ליה לקרא כפשטיה טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם הא אם תדור ותשלם טוב מכלן והשתא קס"ד דאינהו בין בנדר בין בנדבה פליגי שלשון נדר כולל הוא לשניהם ללישנא דקרא ועוד מדקאמר ר"מ שאינו נודר כל עיקר:

אפילו תימא ר"מ. לא מיבעיא לר' יהודה דמיקל דיכילנא לתרוצה אלא אפילו לר"מ דמשמע דמחמיר טפי מתפרשא מתני' שפיר דאיהו לא מיירי אלא בנדר:

והקתני כנדבותם נדר. הך קושיא בלא אוקמתין קשיא אגופא דמתניתין אלא בעי למידע תחלה מתניתין מני שהיה נראה לו דמשבשתא היא כיון דלא אתיא לא כמר ולא כמר וכשתירצה חזר להקשות דהא ע"כ משבשתא היא וחזר לתרוצה תני נודב ותנא לא דק משום דלשון נדר כולל שניהם ומסיק תלמודא בגמרא [דף י.] אפילו תימא ר' יהודה כי אמר ר' יהודה בנדבה בנדר לא קאמר והא דקאמר נודר ומקיים תני נודב:

לידי תקלה. דבל תאחר דשמא לא יפרישנו:

נדבה נמי. אע"פ שהפרישה אפשר שימעול בה:

כשמעון הצדיק. דכה"ג ודאי מיקריא נדבה שנודר להרחיק עצמו מן העבירה וליכא למיחש לתקלה כיון שנזירותו היתה לשם שמים ודאי יזהר בנזירותו וכתב רבינו אלפסי ז"ל שמעינן מהא פיסקא דאפילו בנדבה דוקא בפתח העזרה דלא מבעיא ליה לכשר למנדר או לאשתבועי במידי אלא כדבעי למעבד מידי או אפילו למיתב זוזא לעניא או אפילו לפדיון שבויים וכיוצא בהם אם איתא לההוא מידי בידיה ליתן ליה מיד ואי לא לישתוק עד דהוי בידיה ויהיב ליה ומיהו אי מצוה דגופיה הוא ומחייב בה ורמיא עליה כגון [דף ח.] הא דאמרינן אשנה פרק זה או מסכתא זו וקא (א) אמיד נפשיה למיקם בה וחזי דמיאש מינה שרי ליה למינדר עלה לזרוזי כדרב גידל וכ"ש היכא דרגיל ומשתלי ועבר על אחת מכל מצות לא תעשה דתנן (אבות פ"ג מי"ז) ונדרים סייג לפרישות וכן בשבועות ע"כ ואם תאמר והכתיב (בראשית כ) וידר יעקב נדר וכתיב (במדבר כ״א:ב׳) וידר ישראל וכתיב (תהלים עו) נדרו ושלמו לה' אלהיכם י"ל דשעת צרה שאני דאמרינן בהגדה וידר יעקב נדר לאמר [לאמר] לדורות שיהיו נודרין בשעת צרתן וכענין נדרו של יעקב אבינו (בראשית כ) אם יהיה אלהים וגו' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך אבל שלא בשעת צרה אסור לידור אלא מה שדעתו ליתן יתן בלא נדר ומה שנהגו לידור צדקות ושמן למאור ביום הכפורים יש לפרש דע"י שהוא יום הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו כשעת צרה דמי כדי שיעלה זכרוננו לפניו לטובה: