נימוקי יוסף על נדרים א:

כר' יהודה דאמר וכו'. במתני' דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם רבי יהודה אומר ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואגרת שבוקין אלמא בעי ידים מוכיחות שהוא המגרש והיא המתגרשת:

אמאי תני ב' (אוכל) לך אם איתא דסבירא ליה דידים שאינן מוכיחות הויין ידים ומודרני לחודיה אסור א"כ לך לך למה ליה אפי' לא קאמר אלא שאני טועם ליתסר בדחבריה דהא אמרת ידים שאינן מוכיחות הויין ידים אלא ודאי מדקא בעי לך ש"מ סבירא ליה דבעי' ידים מוכיחות ומודרני לחודיה לאו כלום הוא ואי אמר מודרני ממך (א) שאיני אוכל ולא קאמר (ב) ליה אפשר לומר דאסור דיד מוכיח הוא דמשל חברו דקא משתעי בהדיה קאמר דדוקא בשאני אוכל בלא מודרני ממך הוא דלא הוי יד מוכיח בלא לך אבל מודרני ממך שאני אוכל איפשר דהוי ידים מוכיחות אבל אין כן דעת רבינו (אלפסי) ז"ל שכ' דכל היכא דלא אמר לך בין אמר מודרני ממך בין אמר מודרני ממך שאני אוכל לא משמע דאמר אסור אלא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך אי אכילנא היום משמע פי' דמודרני ממך שאני אוכל לאו לאיסורא קא מכוין אלא שאני אוכל תנאה הוי מודרני ממך דלאו לאשתעי' בהדך אם אני אוכל היום דלשון שאני כמו אם אני והכי הסכימו הילכתא רבוותא ז"ל והיכא דאמר לחבריה שאני אוכל לך איכא מ"ד דיד מוכיח הוא אע"ג דלא אמר לא קונם ולא מודרני ממך משום דלא שקלי' וטרי' אלא אמודרני לחודיה אבל בשאני טועם לך שפיר הוי יד מוכיח דקונם מה שאני אוכל משלך קאמר וכי תימא מנא לך דקונם קאמר דילמא שבועה שאני טועם משלך קאמר כדתנן בשבועות [דף כ.] שבועה שאוכל לך דאכילנא משמע הכא נמי [נימא] שהוא נשבע שיאכל משלו איכא למימר דא"כ לא לימא שאנו אלא לימא שאוכל לך דגבי שבועה לא משכחת להאי לישנא דשאני אלא דוקא גבי קונמות:

מה נזירות בהפלאה. כלומר דלא עדיפי ידות מנזירות גופה ובנזירות גופה בעי' נזירות מפורשות מדכתיב (במדבר ה) כי יפליא שענינו יפרש כתרגומו ומפרש לה במס' נזיר [דף לד.] מה נזירות בהפלאה שאם אמר א' הריני נזיר שזה נזיר והלך לו ולא נודע אם הוא נזיר אם לאו אינו נזיר דבעי' שבשעה שהוא נודר בנזיר יתברר הדבר אם תחול נזירות אם לאו אף ידות בהפלאה שיהו מוכיחות דלנדר קא מכוין:

דאין אדם מגרש. הילכך אפילו בלא ודין דיהוי ליכי מינאי מוכח שפיר דאיהו מגרש לה:

[דף ז ע"א] בעי רב פפא יש יד לצדקה וכו'. פי' בעיא דרב פפא אפי' ביד מוכיח דדילמא לא איתרבו ידות אלא בנזירות ובנדרים בהיקשא דנזירות אבל בצדקה לא אשכחן או דילמא כיון דאיתרבו נדרים לענין ידות מהיקשא דנזירות כדלעיל [דף ג.] וצדקה כתיב בקרא דנדר דכתיב מוצא שפתיך וכו' בפיך ודרשי' התם בפיך זו צדקה יש לה יד כמו שיש יד לנדר:

היכי דמי. דאיקרי יד ולא צדקה עצמה:

ההוא צדקה עצמה הוא. כאילו פי' נמי צדקה:

לנפקותא בעלמא. כלומר והדין ליהוי להוצאה אלא [שלא] סיים דבריו והילכתא דיד הוא לצדקה דקי"ל כל תיקו דאיסורא לחומרא:

א"ר יוסי בר חנינא מודרני לך שניהם אסורים מודרני הימך הוא אסור וחברו מותר. פי' שניהם אסורין כל א' מהם אסור בנכסי חברו דלשון לך תרי לישני משמע אליך כפשוטו ומשמע משלך כדתנן קונם שאוכל לך שהוא כמו משלך:

הוא אסור. שהנאת חברו הוא שאסר עליו ולא אסר שלו לחברו ומיהו בין מודרני לך או מודרני הימך לא חאיל איסורא אם לא פי' מאכילה דאי לא אמר אלא מודרני ממך לחודיה הא אמרינן לעיל דלא משמע דאמר אסור וכדפרשנו:

אמר אביי מודה ר"ע לענין מלקות שאינו לוקה וכו'. פי' שאינו לוקה אם נהנה מחברו שהרי מן הספק אסר לו ליהנות ממנו ומספק אם הוא יד אם לא לא מחייב מלקות ורבינו (אלפסי) ז"ל דקדק מהא דידות נדרים כנדרים מדאורייתא ולוקין עליהם דהא מפני שהוא ספק הוא דלא לקי הכא:

נדינא ממך דכ"ע אסור. דלשון איסר הוא כמו נטול אני ממך מלשון אביי נאדי מטעמיה דרב' ורבי' (אלפסי) ז"ל כתב דדוקא שאמר נדינא ממך שאני אוכל לך דאז הוו ידים מוכיחות וכי הא דרב חסדא דפי' מנכסי' דרב ירמיה אבל נדינא ממך לחודיה לא עדיף ממודרני או מופרשני ממך דאסיקנא דהוו ידים שאין מוכיחות ואין בו איסור כלל וכן דעת הרמב"ן ז"ל וכתב הריטב"א ז"ל כן כדעת רבותי ושלא כדברי הרמב"ם והראב"ד ז"ל דנדינא ממך אסור עד כאן ורבינו (אלפסי) ז"ל נמי מצא לחד מרבוותא שכתב בפסקי' דיליה דנדינא מינך לחודיה אסור ליהנות לו:

משמיתנא דכ"ע שרי. דלשון שמתא הוא ולא איסור הנאה אלא כאומר הריני מתנהג עמך כאילו אתה משומת שלא אוכל משלך שדרך בני אדם להתרחק ממני אבל אינו אוסר עליו כלום:

לישנא דנידויא הוא. לשון ריחוק כדמתרגם (ויקרא טז) בנדתה ברחוקה והוה כמרוחקני ממך:

לישנא דמשמיתנא. שלא נתכוון אלא ללשון חכמים שקורין לנידוי שמתא ואין בזה איסור נכסים:

ופליגא דרב חסדא. הא דרב פפא דאמר במשמתנא כ"ע לא פליגי דשרי דרב חסדא סבר דבמשמיתנא נמי פליגי:

ליה דחש להא. כלומר דליתא להא דר"ע ולית הילכתא כותיה דקי"ל מחברו ולא מחבריו ומדלא קאמר [לית] דחש להא דר"ע במשמיתנא אלא סתמא ש"מ דבין במנודה אני לך בין במשמתנא דלית הלכתא כותיה:

[שם ע"ב] א"ר אילא אמר רב נדוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו וכו'. פי' אלא בפניו קים להו כי הוי בפניו חמור טפי ולא משתליף אלא בפניו ומיהו אין מתירין קאמר אבל בדיעבד מותר:

הזכרת השם לבטלה. ודעת הגאונים ז"ל דה"ה על הכינויין היה צריך לנדותו לפי שעבר על ד"ת דהכי אמרינן בתמורה [דף ד.] את ה' אלהיך תירא אזהרה למוציא שם לבטלה והכי איתא בכמה דוכתי דהיו משמתין בכה"ג כי ההיא (מו"ק דף יז.) שהכה בנו גדול וכתב הריטב"א ז"ל נראין דברים שאין נידוי זה אלא בהזכרת השם או בכינוי הידו של אל"ף דל"ת וכיוצא בו מן השמות המיוחדים אבל לא על המזכירו בלע"ז או שאר לשונות אלא גוערין בו וכתב הרמב"ם ז"ל [פ"ז מהל' ת"ת הלי"ג] דהא דאמרינן היה חייב לנדותו דוקא כשהזכירו לבטלה במזיד אבל לא בשוגג אלא גוערין בו ומתרין בו שלא ישנה בכך וכתב עליו הריטב"א ז"ל נראין דבריו ולפ"ז ההיא אתתא הכיר בה רב הונא דמזידה הוה. וכל שיצא הזכרת השם בשוגג צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כמו שאמרו בירושלמי ברכות [פ"ו הל"א] מי שאמר ברכה שאינה צריכה ע"כ:

הוא עצמו יהא בנדוי. השומע שלא נדהו ראוי שיהא בנדוי שמן השמים יענישוהו לפי שלא חשש לכבודו של הקב"ה. והודיענו כמה חמור עון זה שכל מקום וכו' שנאמר כי מתו והאי קרא נאמר על דתן ואבירם ולא מתו ממש שבמחלוקת קרח היו ולא הוו סומין שהרי כתיב (במדבר ט״ז:י״ד) העיני האנשים ההם וגם לא היו מצורעים שהרי כתיב [שם] יצאו פתח אהליהם שהיו בתוך המחנה והיו להם בנים דכתיב [שם] ונשיהם ובניהם וטפם וע"כ משום שבאו לידי עוני אמר מתו ודין הוא שיהא כן שהרי כשמזכירין אותו כראוי כתיב (שמות כ׳:כ״א) כל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך וברכת ה' היא תעשיר וכשמזכירו שלא כראוי דין הוא שיהיה נענש בעוני:

ולא כלום. שאין צריך המתנה:

תלמיד חכם. כתב הריטב"א ז"ל דרבותא היא. מפר לעצמו. ומשום האי נקט ת"ח כי אין ספק שלא תפס ת"ח בחנם אלא לאשמעינן דאיניש דעלמא אינו מפר לעצמו ואפילו בכי האי ומדאמרינן היכי דמי כי הא שמעינן בכי הא שהנדוי שנדה לעצמו הוא לפנים משורת הדין ולא בשנדה עצמו לאפיקורותא דהתם אינו מתיר עצמו מבית האסורין וכ"ש כשנדה עצמו לקנוס עצמו לחברו בדבר דהתם אפילו אחרים אין מתירין אותו אלא בפניו כעין שאמרו בנשבע לחברו לקמן בשמעתין [דף סה.]:

היכי דמי. כלומר היכי משכחת לה שת"ח צריך לנדות עצמו:

משמית נפשיה. לצער עצמו עמו:

וכי עייל לביתיה. ליכא למימר שעשה כן כדי שיוכלו בני ביתו לשמשו דהא בהדיא אמרינן במס' שמחות [פ"ו] דאשתו ובניו של מנודה מותרין לשמשו ולעמוד בד' אמות שלו ממעשה דרבי אליעזר (סנהדרין דף סח.) שברכוהו והורקנוס בנו היה משמשו וחולץ תפליו ועוד מדאבעיא לן (מו"ק דף טו:) במנודה מהו בתשמיש המטה ואם היתה אסורה לישב עמו תוך ד' אמת היאך תשמש מטתו אלא אמר הכא כי עייל לביתיה לומר שהיה מתיר עצמו במקום המוצנע שלא יצטער בר בי רב שנשאר הוא בלא היתר:

[שם] א"ר גידל אמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצוה וכו'. פי' מנין שנשבעין ואפילו לכתחלה נשבע בשם ולא אמרינן דהוי מזכיר שם שמים לבטלה ומסיים (לפי) רב גידל היאך היה דוד נשבע לקיים מצוה והלא מוציא שם שמים לבטלה דנשבע ועומד מהר סיני הוא קמ"ל דוד דשרי ליה לאיניש כשרואה עצמו שמתרשל במצוה אם לא נשבע התירו לו לישבע: