נימוקי יוסף על נדרים כו:

נטולה. שאוסרת הנאתה על הבריות מתשמיש אם משמשתך אפי' פעם א':

לא יפר. עד שתשמשנו דאז חל הנדר ותהא אסורה בהנאת היהודים וחכ"א יפר אפי' קודם שתשמשנו וכדפירשנו במתני'. (א) מפר מחשבות אלמא שייכא הפרה במחשבה בלבד דאכתי לא חיילא:

דכתיב לא יחל דברו. לא יעקור חלות דברו ודייקינן הא אחרים עוקרין אלמא אין חכם מתיר אא"כ חל הנדר ולענין הלכתא קי"ל כרבנן דפליגי עליה דרבי נתן ואמרי דבעל מפר אע"פ שלא חל הנדר חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דר"ע דאמר [דף פט.] אשת איש שאמרה הריני נזירה לכשאתגרש ונתגרשה דיפר על כרחין הכי סבירא ליה דבעל מפר אע"פ שלא חל הנדר ועוד דסוגיין בריש פרקין [דף פ.] בענין אם ארחץ אם לא ארחץ כרבנן שייכא וכדכתיבנא לעיל הלכך נקיטינן דבעל מפר אע"פ שלא חל הנדר וכן דעת הרמב"ן ז"ל מיהו ה"מ כשתלתה נדרה בדבר שהיא עשויה לעבור עליו דומיא דהא דמצטערת היא אם לא תעשה לפי אביה אבל תלתה תנאה בדבר שאינה עשויה לעבור עליו אינו מפר אא"כ חל הנדר והיינו דאמרינן בריש פרקין למה לה הפרה לא תרחוץ ולא ליתסרון פירות עולם עלה ע"כ וכתב הריטב"א ז"ל ומסתברא דלרבנן ה"ה דמקיים עד שלא יחול הנדר דאי לא היאך מפר הא אמרינן בפרק נערה [דף עה.] דכל שלא בא לכלל הקם לא בא לכלל הפר ומיהו לענין שאלה קי"ל כרב פפי דאמר דבשאלה דברי הכל אין חכם מתיר הנדר עד שיחול הנדר ונראה מדברי הרמב"ם ובעל ספר המצות ז"ל דה"ה בעומד בניהן ונדר או נשבע שלא יאכל בשר או שלא ישתה יין מאייר ואילך שאין מתירין לו עד שיגיע אייר ואני בעניות דעתי דנתי לפני רבינו שלא נאמרו דברי רבי נתן בהפרה ודברי חכמים בשאלה אלא בדבר שהוא מחוסר מעשה וכדאיתא במתני' ובכלהו מתניתא דסוגיין אבל כל שאינו מחוסר [אלא] זמן שלמי יומי וכיון שעתיד לחול כשידוע זמן על כרחין כאילו חל כבר חשבינן ליה ומתסר וכדאיתא בגמ' וזה נ"ל ברור אלא שכבר הורה זקן והחושש לדבריו למעשה משובח והלכתא כרב פפי וכן פסק רבינו הגדול ז"ל ורבותי. ומי שכלל בשבועתו שלא ישאל עליה נשאל בתחלה על מה שנשבע שלא ישאל שאם לא כן נמצא עובר על שבועתו והנשבע על מנת שלא יהיה לו שום פתח וחרטה נראה שהם דברים בכדי ומתירין לו בחרטה או בפתחים בעלמא ואין דנין לומר שדעתו היה שיהא נדרו על דעת רבים מכיון שלא פירש עכ"ל ז"ל ולשון הרנב"ר ז"ל ולענין שאלה קי"ל כרב פפי דאמר מחלוקת בהפרה אבל בשאלה דברי הכל אין חכם מתיר אא"כ חל הנדר והכי פסקי רבוותא ז"ל כוותיה לחומרא ואיכא מאן דאמר דאפילו הכי האומר קונם עלי דבר פלוני לאחר שלשים יום חל הנדר מיקרי וחכם מתיר דלא פליגי רבי נתן ורבנן אלא בתולה נדרו באם שאפשר שלא יחול הנדר לעולם אבל תולה נדרו בימים כיון שסוף איסורו לחול אע"פ שלא חל הנדר עדיין חכם מתיר ואיכא מ"ד דאפילו בכה"ג כיון שמכל מקום עדיין אינו נאסר אין חכם מתיר וסברא קמא תריצא לי טפי עכ"ל ובגמרא [דף צ.] מייתי האומר קונם שאיני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו נשאל על הראשון שהוא אותו פלוני שאסר הנאתו עליו ואח"כ נשאל על השני שהוא החכם שאסר הנאתו עליו אם ישאל לו על הנדר דהשתא כשנשאל על האיסור תחלה חל הנדר שנאסר בהנאת חכם שנשאל לו והרב יהא נשאל לפני חכם ממה שנאסר ממנו וחכם עצמו יכול להתיר לו את שלו וכמו שאמרו בירושלמי (נדרים פ"ה הל"ד) שהנודר מן הזקן יכול להתיר את נדרו ואפילו ביחיד ואין כוונת התנא אלא לומר שצריך שיתירו לו כל א' בפני עצמו. עוד תניא קונם שאני נהנה לפלוני הריני נזיר לכשאשאל עליו נשאל על נדרו ואח"כ נשאל על נזירו:

[דף צ ע"ב] מתני' בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות ונועלות כתובה וכו'. פי' טמאה אני לך שנאנסתי וכיון דתנן יוצאות ונועלות כתובה על כרחין באשת כהן מיירי שאסורה לבעלה אפילו נבעלה באונס ומ"מ נוטלת כתובתה דאנוסה יש לה כתובה כדאמרינן בגמ' דמציא למימר ליה אנא הא קאימנא וגברא הוא דנסתחפה שדהו שקדושת כהונתו הוא שגרמה לו דהא אונס בישראל מישרא שרי ואילו אשת ישראל אי אפשר דאי באונס מותרת לבעלה ואי ברצון אינה נוטלת כתובה:

השמים ביני לבינך. מוכח בגמרא דהכי קאמרה ליה שאין שכבת זרעו יורה כחץ בשעת תשמיש ואינו ראוי להוליד ומתוקמא בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידה שאשען עליו לעת זקנתי ומרא לקבורה שיתעסק בקבורתה הא לאו הכי אין בדבריה כלום דאמרינן לה זילי לא מפקדת. כדאמרינן בפרק אע"פ [דף סד.] ופי' השמים ביני לבינך כלומר אלהים עד ביני ובינך דקושטא קאמינא לך שדבר זה אין יודע בו אלא השם:

נטולה וכו'. שאסרה על עצמה הנאת תשמיש כל היהודים וא"ת אמאי יוצאת מבעלה יפר חלקו ותהא משמשתו דהא דברים שבינו לבינה הוא ועוד קשה הא היא נתנה אצבע בין שיניה שנדרה ואמאי יש לה כתובה דבפרק המדיר [דף עא] הכי אמרינן דהיכא שנתנה אצבע בין שיניה לית לה כתובה וי"ל דכיון שאסרה עצמה בתשמיש כל היהודים משמע דתשמיש קשה לה ואנוסה היא ומשום הכי אית לה כתובה וכופין אותו להוציא:

חזרו לומר. שאם נאמין אותה שמא תתן עיניה באחר ותבא לטעון טענות אלו בשקר:

תביא ראיה לדבריה. שנאנסה ובלאו הכי לא מיתסרא על בעלה וא"ת ואמאי אינה יוצאת והא שויתה לכהן זה חתיכה דאיסורא אנפשה וי"ל דמדינא אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך ולהפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו ולא דמיא לאומרת קדשתני [דף סה.] שאסורה בקרוביו דההיא לא משעבדא ליה ומציא שוי נפשה עליה חתיכה דאיסורא אבל האי אי לא מהימן לה אינו מוזהר עליה ושריא ליה ואשת איש שאמרה לבעלה טמאה אני לך מפני שזנתה ברצון אם הוא מאמינה נאסרה לו מיד דהא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ואמרו בתוס' שיש בתקנות רבינו גרשום ז"ל דהיו משמתין ליה מפני שהוא גורס איסור זה שלא היה לו להאמינה בכך מיהו מסתברא דאי קים ליה בגוה חרם אין כאן נדוי אין כאן דודאי יש לו לחוש וכדאמרינן בפרק האומר בקדושין [דף סו.] גבי ההוא סמיא אמר לו עד אחד אשתך זנתה והלה שותק דלא מהימן ואמר ליה שמואל אי קים לך בגוה אסורה לך וכי היכי דחושש לעד אחד אי קים ליה בגוה הכי נמי יש לחוש לה אי קים ליה בגוה דחשידא עכ"ל המפרשים ז"ל:

יעשו דרך בקשה. מפורש בירושלמי יעשה סעודה ויפייס ועצה טובה קמ"ל וגם פשוטו של לשון בא לומר שאין לב"ד לדונה במורדת ולא לכוף אותו לגרשה אלא שיעשו הם ביניהם דרך בקשה לפייס זה לזה הן לפייס אותה שלא תחוש לכך הן לפייס אותו שלא תשא את עונה עליו:

יפר חלקו וכו'. דהא דברים שבינו לבינה הם ובעל יכול להפר חלקו אבל אם נתגרשה או נתארמלה תהא נטולה מן היהודים שאין הבעל יכול להפר חלק אחרים וא"ת ובנטולה למה חזרו לומר הא ליכא למיחש שמא נתנה עיניה באחר שהרי אסורה היא לכל היהודים ואם תשאל על נדרה תוציא לעז על גטה יש לומר דשמא (תאמר) תלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא:

[מאמר מרדכי הלוי ס"ט. מרהיטת דברי הנ"י נראה דגם בכגון זאת תקן רגמ"ה שלא לומר שמאמין לאומרת טמאה אני לך וכן נראה מדברי הריטב"א אכן מדברי התוס' בסוגיין והביא דבריהם מוהריק"ו סוף שו"ת ק"י ומרן הב"י סס"י קט"ן מפורש יוצא דעיקר התקנה לא היתה בזה אלא שלא לגרש בעל כרחה ומאי דהיו משמתין ליה היינו על שגרם לבטל תקנת רגמ"ה שהרי מוכרח הוא לגרשה בע"כ ועוד רואה אני שיש ללמוד מדברי הנ"י הללו בשם המפרשים דינא רבה הוא הדבר דממאי דכתב דקי"ל בגוה דחשידא ולא כתב דקי"ל בגוה דאינה משקרת משמע דלהנ"י ס"ל דכל מי שהוא בדבר שדעתו סומכת שאמת נכון הדבר דעבדא איסורא דהרי זה אסורה עליו ולא בעינן שיהא העד או האשה נאמנים אצלו מקדם בכל העניינים ושע"כ גם בפעם הזאת מאמין הוא בעד או באשה אלא העיקר הוא במה שדעתו סומכת וכפשט דברי הרמב"ם בפכ"ד מהלכות אישות וכ"כ הרשב"א בח"א סימן אלף רמ"ט ובמיוחסות סימן קל"ג שזה הוא דעת הרמב"ם והוא נרתע לאחוריו מפני ס' הרמב"ם ומוהריק"ו שו"ת פ"ב שדקדק מדברי הרמב"ם בהפך תמהני דסמוך ונראה מה למעלה הביא דברי הרשב"א ומאחר דהרשב"א הצ"ע הדבר בראותו דברי הרמב"ם היאך הוא ז"ל דייק הפך דברי הרשב"א ועיין בתשובת הרשב"א בסס"י קי"ח דנראה שהוא הפך ממ"ש בסימן אלף ר"ן וי"ל. ואף גם זאת למדנו מדברי הנ"י דכל שהוא מאמין לאשתו האומרת טא"ל מפני שהוא חושדה דליתא לתקנת רגמ"ה ולא משמתינן ליה: וכזה ראה וחידש הרב תה"ד במכתביו סימן רכב דאף למשנה אחרונה אם יש רגלים לדבר דנאמנת היא לומר טא"ל וקבעו מורי בסי' קט"ו ונראה לק"ד להביא ראיה לדינו ממאי דגרסינן בירושלמי רפ"ק דסוטה על מתני' דאלו אסורות לאכול בתרומה האומרת טא"ל קאמר עלה לא כמשנה ראשונה דתמן תנינן בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובתן האומרת טא"ל אמר רבי אבין אפילו תימא כמשנה אחרונה מ"מ יש רגלים לדבר ע"כ הרי דכל דאיכא רגליה לדבר אף למשנה אחרונה נאמנת והן הנה דברי הרב תה"ד וכד דייקינן פורתא חזינן דהא לא מיכרעא דיד הדוחה לא תקצר מלדחות ולומר דשאני הכא דאיכא מעשה רב דקנוי אשר קנא לה בעלה והיא נסתרה בעדים ואיכא ידים מוכיחות וע"כ ברגלים לדבר כאילו הוא דנאמנת לא כן כשהיא מעצמה אמרה שהיא טמאה אימור דכל דליכא עדים אף דרגלים לדבר דאינה נאמנת: אך את זה ראיתי למרן ב"י באה"ע סימן קטו שכתב משם רבינו וכן כשאומרת לו שזינתה אם הוא מאמינה וסומך על דבריה צריך להוציאה ונראה דאינו נותן לה כתובה דהודאתה כמאה עדים דמי ומשנה שלימה היא בפרק קמא דסוטה אם אמרה טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאת עכ"ל ואני בעניי לא זכיתי להבין ראייתו זאת ממתניתין דפ"ק דסוטה דהתם שאני דאיכא רגלים לדבר והיא נאמנת לומר טא"ל וכיון שהיא נאמנת זו היא סבה דלית לה כתובה דמאחר דאיכא קנוי וסתירה והרי היא אסורה עליו כל עוד שאינה שותה על כן כשלא רצתה לשתות ואמרה טמאה אני בודאי דשוברת כתובתה ויוצאת משום דסמא בידה לשתות דמהאי טעמא גופא אפילו כי אמרה איני טמאה ואיני שותה יוצאת בלא כתובה וכדפסק הרמב"ם בריש פ"ב מהלכות סוטה ואם כן מה דמות יערכנו להיכא דאומרת טא"ל דליכא רגלים לדבר ואינה נאמנת ומשרא שריא אלא שאם האמין לה הבעל דאסירא ליה דניליף מהך מתני' דלית לה כתובה. נקוט מיהא דמלשון הירושלמי אין ראיה לדין הרב תה"ד אכן ממ"א יש להביא לו ראיה לדבריו. וגם למאי דהרמב"ם ז"ל פסק בפכ"ד מה"א הי"ח דבאומרת טא"ל והבעל האמין לדבריה דהרי זה חייב להוציאה וכתב ה"ה דדין זה למדו מההיא דשמואל דפרק האומר ולק"ד נראה לי דאין צורך לזה אלא הרמב"ם הוציא דינו ממה שבא הדבר מפורש בירושלמי דמכלתין בסוגיין עלה דהך מתניתין וז"ל הירושלמי אמר רב הילא מסתברא שאם היה חבר חושש כן היא הגרסא הנכונה ודלא כהרב פ"מ דגריס לא מסתברא והסמ"ג כה"ג גריס מסתברא שאם היה חבר מוציא וכן גריס לה המרדכי בפרק האומר דק"י סס"י תק"ל ובהגהות מרדכי דפ"ב דיבמות הביא הגרסא משם ר"ת בהכי אומרת טא"ל אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ואם לא נתנה אמתלא לדבריה אינה נאמנת אמר ר' הילא אם היה חבר יוציא ואם הוא מאמינה חייב להוציא עכ"ל הירושלמי לפי גרסת ר"ת הראית לדעת דמאי דהרמב"ם פסק דאם הוא מאמינה דחייב להוציאה ירושלמי מפורש הוא והנראה לע"ד בפירוש הירושלמי הוא דכולא חדא מילתא היא ואמשנה אחרונה קאי דקתני חזרו לומר דא"נ וע"ז קאמרינן דאף דקתני במתניתין דאינה נאמנת מכל מקום אי נתנה אמתלא לדבריה נאמנת דהוי כמו רגלים לדבר שכתב התה"ד והיא גופא הדין עצמו של מוהרא"י אשמעינן הירושלמי דפי' אמתלא היינו שנתנה פנים לדבריה ואיכא רגלים לדבר שלא נתנה עיניה באחר אלא קושטא שאמרה ומשום הכי נאמנת ועל זה אתא רבי הילא לאשמעינן חדושא אחרינא דאף למשנה אחרונה אפילו כי ליכא רגלים לדבר דהיינו לא נתנה אמתלא לדבריה דאפילו הכי מסתברא דאם היה חבר מוציא ואף גם זאת דאפילו בשאר אנשי ודעלמא אם הוא מאמינה חייב להוציא וה"ז ראיה להתה"ד וסהדי במרומים כי אחר זמן שכתבתי זה הדבר בא לידי טור וב"י אה"ע עם ד"מ וראיתי לו לסימן קטו שהביא הירושלמי הלז וכתב וכן כתב התה"ד: וראיתי למוהר"ם בר ברוך הובאו דבריו בהגהות מרדכי למס' קדושין שכתב וז"ל נשאלתי על א"א שאמרה נבעלתי ברצון וכתבו התוס' שאם רצה הבעל לקיימה ולומר איני מאמינה דהרשות בידו וראיה מאומרת טא"ל תביא ראיה לדבריה ואינה נאמנת לא בשביל טובתה אמרו כן אלא בשביל טובת הבעל הילכך אם בפני עדים אמרה כן יכול הבעל להוציאה בלא כתובה וכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זאת שומעין לו. (ועיין להמרדכי גופיה בפרק שני דייני גזרות שכתב משם מוהר"ם גופא דלא שייכא להך מילתא דא"א בתק"ח אלא היכא דליכא פסידא לאחריני והוא מוחזק ועיין להכה"ג חו"מ סימן ק"ב שלא זכר שדבריו הם דברי מוהר"ם והכא נהי שהוא מוחזק בכתובתה מכל מקום הרי מפסיד הוא לאשתו בגירושין דחוב הוא לה וק"ל) ומיהו אם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה נראה דנאמנת עכ"ל הנ"ל. ומדבריו אלו מוכח דלאו דוקא חבר אלא אפילו באיניש דעלמא אם רצה להוציא מוציא ואילו מלשון הירושלמי דכתיבנא משמע דדוקא בחבר הוא דמוציא נראה דלמוהר"ם ס"ל דיוציא קאמר ר' אילא היינו אם בא לחוש משום לתא דאיסורא וע"כ בחבר דוקא דמזדהר הוא דמוציא הא שאר אנשי דעלמא לא ומוהר"ם מיירי כשהבעל לאו משום לתא דאיסורא הוא שרוצה להוציא אלא שאומר אי אפשי בתק"ח דבכגון זאת שומעין לו. ודע דממאי דכתבו התוספות והרשב"א הביא דבריהם ה"ה בפכ"ד מה"א ומוהריק"ו סוף שו"ת ק"י דאי האמין הבעל לדבריה דה"ז אסורה לו ואפילו אם נתנה אמתלא לדבריה אין מזה ראיה לומר דמוהר"מ כ"כ שכתב דאם נתנה אמתלא לדבריה דה"ז נאמנת דפליג עלייהו דהא ליתא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דרז"ל בעלי התוס' (א) מיהו במאמינה דכיון שהאמינה הא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ותו לא מהני אמתלא ומוהר"ם מיירי בשאינו מאמינה וכפשטא דמתני' סיפא דומיא דרישא וכמתבאר מדברי הרי"ף בס"פ הבא על יבמתו וכשחזרו לומר שמא עיניה נתנה באחר היינו בשאינו מאמינה ותקנתא דרבנן היא כדי שלא תהא כ"א ואחת אומרת כן וע"ז אתא מוהר"ם לאשמעינן דאף אם הבעל אינו מאמין בכל זאת אם אמר א"א בתק"ח דש"ל וע"ז קאמר דאם נתנה אמתלא לדבריה דה"ז נאמנת דזו אינה מתק"ח שהרי אפילו למשנה ראשונה היתה נאמנת אם היתה נותנת אמתלא מידי דהוה אאשה שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני ורז"ל בעלי התוס' דמיירי במאמינה דע"י דהאמינתה הא אקבע איסורא לגבי דידיה ודבורו עושה רושם דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא כשחזרה בה ונותנת אמתלא לדבריה לא אתי דיבור דידה ומבטל לדיבור דידיה דנהי דיועיל לה האמתלא לגבי דידה במאי דשויא נפשה חתיכה דאיסורא דאתי דבור ומבטל דבור והפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל לגבי בעל שאסר עליו את המותר אמתלא דידה לא (הני ולא) מהני דדבורו כבר עשה רושם וכמ"ש מוהרי"ט בח"א מא"ה וכן נר' שהבין מור"ם בעל המפרש בסימן קט"ו בכונת דברי מוהר"ם כ"כ דמיירי באינו מאמינה דאם לא כן הו"ל להביא דברי מוהר"ם אחר הדין דאם האמין לדבריה ולק"ד הדבר פשוט: