נימוקי יוסף על נדרים כה:

[דף פג:] גמ' אלמא אפשר וכו'. פי' דאי לאו הכי אין לך עינוי נפש גדול מזה אם היתה אסורה ליהנות מן הבריות ומבעל ואמאי אין יכול להפר הא לא גרע מחנוני שלא היתה פרנסתו אלא ממנו דאמרינן לעיל יפר:

אימא סיפא וכו'. אבל מדבעל לא אכלה דאי אכלה מבעל היכי מותרת בלקט שכחה ופאה הא לאו עניה היא:

לעולם בעל לאו בכלל בריות. בעודה תחתיו אבל בשתצא מרשותו והוא (א) זה אצלה הרי הוא בכללם ודעתה לאוסרו בכללם כשתתגרש וכיון דבעודה תחתיו ליכא עינוי נפש לא יפר וכ"ת דלהוי נדר שא"א לה לקיימו ולא יחול כלל ליתא דהא אפשר לה להנות בלקט שכחה ופאה ואפשר לקיימו הוא וא"ת ובעודה תחתיו נמי היכי אפשר לה להנות משל בעל דהא א"א ליה לבעל לפרנסה אלא משל בריות וגריע מחנוני שאין לה פרנסה אלא ממנו י"ל דהתם אסרה פירות החנוני לגמרי ואפילו כשיצאו מרשותו אבל הכא הנאת הבריות אסרה שלא תהנה משלהם וכשלקח מהם בעלה או נתנו [לו] מותרת בהם שאינה נהנית מן הבריות אלא מן הבעל:

[דף פד:] פיסקא יטלו בעל כרחו אלמא טובת הנאה אינה ממון. פי' אינה ממון מדקתני דכהנים שנאסרו בהנאתו נוטלין תרומתו ולא חשיבי נהנין ממנו ואע"פ שבידו ליתנם לכל כהן שירצה אלמא דטובת הנאה זו אינה חשובה ממון. (ב) אבל הלין לא ואמאי אסורה תרומה זו עלייהו אם לא שנהנין ממנו. אלמא טובת הנאה שיש לו ליתנם לכל כהן חשובה ממון וקשיא רישא לסיפא:

שאני תרומה. לעולם אימא לך דטובת הנאה ממון וסיפא ניחא כדאמרן ורישא נמי לא תיקשי לך דהיינו טעמא שיטלו בעל כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים כלומר כיון דאין בעל הבית יכול לקבל טובת הנאה מתרומה זו משום אדם אלא מכהנים דהא לא חזיא אלא לכהנים והוא אסר הנאתו לכהנים אשתכח דכי שקלי כהנים ההיא תרומה לא שקלי לה מדיליה ואשתכח דבעל הבית זה לא מקבל טובת הנאה מתרומה זו לא מישראל ולא מכהנים והרי היא לפניו כעפרא בעלמא וא"כ למדנו שכל דבר שאינו ראוי כלל לא לאיסור אכילה ולא לאיסור הנאה ואפי' טובת הנאה אין לו בה אינו חשוב ממון ולפי זה הורו המורים שהאוסר לעצמו ככר שלו ובא אחר וגזלו ממנו אין כאן משום גזל דהא לא גזל מידי דהא לא חזי ליה לנגזל למידי לא לאכילה ולא למכירה ולא ליתנו במתנה אלא שצריך עיון אם נשאל עליה והרי הותרה למפרע דחכם עוקר את הנדר מעיקרו מי מיחייב גזלן בהשבה דהא איגלי מילתא דלאו דאסורא הוא או דילמא כיון דלא איתשיל עלה אלא לבתר דאתא לידי גזלן תו לא הדרא ליה כדאמרינן בס"פ הנודר מן הירק [דף נט.] גבי תרומה הכא בתרומה ביד כהן עסקינן דתו לא מצי מתשיל עלה הרי דלא מצי תו למישאל או דילמא התם כהן וגזבר מדינא זכו אבל גזלן זה דלאו מדינא זכה ביה בהאי ככר כי אתשיל עליה הוה ליה גזלה וחייב לאהדורי ודעת הרשב"א ז"ל דנהי דכל אימת דלא איתשיל לא חיישינן להכי מיהו אי מיתשיל מיחייב בהשבה אבל הרנב"ר ז"ל מסופק בדין כיון דהוא כזוכה מן ההפקר הוה לן למימר קנה ואפשר דמשום הכי אמרינן במתניתין יטלו בעל כרחו דאי לא ודאי כיון דנדרים לאיתשולי עלייהו קיימי דמש"ה מיקרי [שם] דבר שיש לו מתירין הוה לן למיחש דילמא מתשיל ומיתהנו מדידיה ואמאי יטלו על כרחו הא לאו הפקר הוא:

[דף פה.] מתני' קונם שאיני עושה על פי אבא וע"פ אביך וכו' אינו יכול להפר. דאין זה נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה (לו לבעל) אם אסרה מעשיה לאיש אחר:

על פיך אינו צריך להפר. דהא משעבדא ליה למעשה ידיה ואין אדם אוסר פירות חברו על חברו:

שמא תעדיף. שאינה משועבדת לעשות לו אלא דבר קצוב כדתנן בפרק אע"פ [דף סד:] מה היא עושה לו חמשה סלעים בגליל שהם עשר ביהודה ואם תעדיף על כך הרי דהעדפה שלה וחאיל עלה נדרא ומהניא ליה הפרה משום דנדרים שבינו לבינה היא וטעמא דהוו דברים שבינו לבינה אמרו בתוס' דכיון דעיקר מעשה ידיה שלו ואי אפשר לצמצם שפיר ואפשר שיבאו לידי קטטה ות"ק סבר דהעדפה נמי דבעל הויא ולא מציא אסרה ליה עליה:

שמא יגרשנה. דאיסור זה שאסרה היא לבעלה למעשה ידיה אע"פ שלא יחול בעודה תחתיו משום דמשעבדא ליה מ"מ יחול לאחר גרושין שהרי היא לא אסרה לו מעשה ידיה לזמן ידוע אלא לעולם אלא דלא חייל נדרה בעודה משועבדת לו וכשימצא האיסור מקום לחול יחול דהיינו כשתתגרש ואם שמא ימלך לשוב לקחתה תהא אסורה לו לאותן מלאכות שהיא חייבת לעשות לבעלה כגון טחינה אפיה וכבוס ודכותייהו וחיישינן שמא לא תוכל להזהר שלא לעשות לו ולפיכך יפר מעכשיו אבל משום העדפה לא צריך הפרה דסבירא ליה כת"ק דהעדפה דבעל הויא:

[שם] גמ' אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן ב"נ וכו'. פי' דאדם מקדיש וכו' דאי לא כיון דהשתא לא חייל נדרא לקמיה נמי לא חייל:

עושה ואוכלת. וטעמא בפרק אע"פ [דף נח:] מדרב הונא דאמר התם יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה ומאן דפליג עליה מוקי לה בשאין מעלה לה מזונות ומשום הכי עושה ואוכלת:

והמותר. אם הקדיש מותר מעשה ידיה דהיינו יתר על חמשה סלעים ביהודה רבי מאיר אומר הקדש מוקי לה שמואל התם בשאין מעלה לה מעה כסף שתקנו לה חכמים תחת מותר והקדש דקאמר (ג) להו מחיים קאמר דהא לית ליה ביה מידי אלא הקדש דלאחר מיתה קאמר שזוכה בו הבעל מדין ירושה וסבירא ליה לרבי מאיר דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:

חולין. דסבירא ליה לרבי יוחנן הסנדלר דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:

יקדשו ידי. לאו דוקא שתאמר כן בפירוש אלא נעשה כאומרת כן קונם הגוף שאני עושה בו מלאכה לפיך:

ומי אמרה הכי. אפי' אמרה בפירוש:

דאמרה לכי מגרשה. לאו דוקא דא"כ מהשתא לא נדרה כלל והיכי קא"ר עקיבא שמא תעדיף אלא ה"פ דאמרה השתא ולכי מגרשנא ונהי דלא חייל אהשתא אליבא דרבי יוחנן חייל לכי מגרשה מטעמא דמפרש לקמן [דף פו:] דכקדושת הגוף דמיין שהרי הן כקדושת המזבח דכי היכי דקדשי מזבח אין להם פדיון כך אין פדיון לקונם שיהא מותר למי שנאסר עליו וכיון דקונם קדושת הגוף הוא מפקיע מידי שעבוד שהיא משועבדת לבעל וחייל ומשום הכי פסק שמואל הלכה כרבי יוחנן ב"נ אע"ג דסבירא ליה לשמואל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דהא ידי אשה איתנהו בעולה והקונם מפקיע מידי שעבוד ובסמוך פריך א"כ אפילו מהשתא ומאי איריא שמא יגרשנה:

הקדש. כגון עשה שורו אפותיקי לבעל חובו והקדישו אח"כ למזבח מפקיע אותו הקדש משעבוד המלוה וגובה חובו ממקום אחר והוא כשר לקרבן ולא הוי גזול כיון דלא הוה קני ליה אלא לגוביינא בעלמא ודוקא קדושת מזבח שהיא קדושת הגוף אבל דבדק הבית שהיא קדושת דמים לא מפקיע מידי שעבוד:

חמץ עשה חמצו אפותיקי לעובד כוכבים ועבר עליו הפסח איסור חמץ מפקיע [שעבוד] הגוי ואסור בהנאה. ובפסחים [דף לא.] דאמרינן מותר מוקי לה התם בשהרהינו אצלו שמסרו אצלו למשכון וכתב הריטב"א ז"ל דה"ה אם נתנן לשאר איסורי הנאה כגון לתכריכי המת דמפקיע וכדמוכח פרק אלמנה [דף סו:] גבי ההיא אצטלא דפרסוה אמיתנא:

ושחרור. עשה עבדו אפותיקי ושחררו לוה משוחרר (ליה) ומלוה גובה חובו ממקום אחר:

אי הכי. דפקע שעבודיה דבעל למה ליה שמא יגרשנה מהשתא נמי קדיש:

ועוד שמא יגרשנה. כלומר תרי טעמי בעי' במתני' חדא ליחול נדרא מהשתא בדינא דאורייתא דקונם מפקיע מידי שעבוד כדי שלא יהא כמקדיש דבר שלא ברשותו וגם שיוכל הבעל להפר ובעינן עוד טעמא אחרינא לומר שמא יגרשנה לאשמעינן שאין הנדר חל עכשיו לאסור ידיה על בעלה דאלמוה רבנן לשעבודיה לענין דלא תיתסר עליה אבל הוא בכחו לענין חלות דלאחר זמן ואדכר תנא דמתניתין ההוא טעמא דצריך טפי וכתב הריטב"א ז"ל שדעת רבינו יצחק ז"ל דה"ה דאלמוה רבנן לשעבודיה דמלוה דלא ליפקעיה לוה בקונם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין וטעם נכון הוא ע"כ:

עוד כתב ז"ל מדאמרינן בגמרא בהלכה זו שדה זו בידו לפדותה אשה אינה בידה שתוכל להתגרש שמעינן שהמורדת על בעלה ואמרה מאיס עלי אין כופין אותו לגרשה דא"כ הרי בידה לפדות עצמה מבעלה ואי משום דמחוסר מעשה פדיון קרקע נמי מחוסר מעשה וכבר כתבנו על זה ראיות אחרות בפרק אע"פ בס"ד עכ"ל:

[דף פו:] מתני' נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו וכו'. פירוש וסבור והפר לה על אותה הדעת:

וסבור שנדרה בקרבן. שלא היה סבור שמחמת נזירות אסרה עליה ענבים אלא מחמת קונם:

הרי זה יחזור ויפר. שהפרה בטעות לא שמה הפרה דשמא אילו היה יודע עיקר נדרה לא היה מפר לה ואמרו בתוספתא דמתני' בין בהפרה בין בהקמה מיירי שאפילו קיים בטעות יכול לחזור ולהפר כשידע האמת וכתב הריטב"א ז"ל ומסתברא דאפילו לאחר כמה ימים דלא קרינא ביום שמעו עד שידע האמת וכן כתב מורי הרשב"א נ"י עכ"ל והא דקתני כל הני נקט כל מיני טעות דאפשר או שטעה בגוף האשה או שטעה במין הנדר או שטעה בפרט הנדר ואפשר דמחדא לא שמעינן אידך ומשום הכי פרעינהו כולהו ומסיק בגמרא דמתניתין דמצריך ליה לחזור ולהפר מיירי כגון דאמרו לו נדרה בתך ואמר מופר לה ונמצא שהיא אשתו לאחר כדי דבור בה"ג אמרינן דלא הויא הפרה הואיל ולא נודע לו עד לאחר כדי דבור שאשתו היא אבל נמצא תוך כדי דבור והוא רוצה אף בהפרת אשתו אע"פ שלא חזר והפר לה הויא הפרה דכל תוך כדי דבור כדבור דמי הואיל והוא רוצה בהפרתה וכן אם אמרו לו סתם נדרה אשה בביתך וסבור שנדרה בתו והפר ונמצא שאשתו נדרה אע"פ שלא נמצא אלא לאחר כדי דבור הרי זו הפרה דמהניא לאשתו:

[שם] גמ' למימרא דיניא אותה דוקא וכו'. פירוש דכיון דכתיב אותה משמע שיפר לשם אותה אשה שנדרה ולא שיטעה באשה אחרת וכתב הרנב"ר ז"ל דאפשר דבהקמה נמי דרשינן לה דכתיב כי החריש לה ומטעם זה הוא אמרו בתוספתא דקיום בטעות לאו כלום הוא ומכאן נראה לי בהלכה דכי היכי דפשטינן לעיל [דף עג.] דבעל אינו מפר לשתי נשיו כאחת דאותה דוקא הכי נמי אינו מקיים לשתי נשיו כא' (ד) דלאו דוקא וכמ"ש למעלה עכ"ל. והא גבי קרעים דכתיב על ועל ומינה שמעינן דצריך לקרוע על כל מת ומת ואפילו הכי בשטעה בקריעה יצא אלמא על לאו דוקא וא"כ נימא נמי דאותה לאו דוקא:

הא בסתם הא במפרש. ברייתא דקריעה מיירי בסתם דאמרו לו סתם דא' מת בבית והוא סבור שהיה אביו וקרע ומה שאמר אמרו לו מת אביו פירושו שאמרו לו כן לפי דעתו ובהא יצא ידי קריעה אבל במפרש שאמרו לו בפירוש מת אביו וקרע על דעת כן ואחר כך נמצא בנו לא יצא דעל דוקא ומתניתין נמי במפרש מיירי שאמרו לו נדרה בתו והפר לה על דעת כן ולפיכך יחזור ויפר:

והתניא. בניחותא:

וכסבור. משמע דאמרו לו בסתם ומאי דנקט ואח"כ נמצא בנו יצא ולא נקט איפכא שסבור בנו ואח"כ נמצא אביו רבותא נקט דאע"ג דאין לו להוסיף בשביל בנו על הקריעה יצא ידי קריעה וכ"ש אם בתחלה אמרו לו על בנו ואח"כ על אביו שהרי צריך להוסיף בקרע עד טבורו:

רב אשי. לא פליג בעיקר דינא דודאי יש לחלק בין סתם למפרש כדאמרן אלא דניחא ליה לאוקומי ההיא דאמרו לו מת אביו יצא אפילו במפרש כפשטא טעמא דיצא שהודיעוהו שהיה בנו תוך כדי דבור לקריעתו דאז מהני כאילו נקרע עליו ממש וכן היה הדין בהפרה אלא דמתני' דקתני יחזור ויפר מיירי כשאמרו לו אחר כדי דבור שהפר על דעת שהיתה בתו כמו שפירשו לו וחזרו לומר לו אחר כדי דבור שהיתה אשתו ולפיכך יחזור ויפר:

והתניא. בניחותא:

ונתעלף. מהא שמעינן דאפילו קרע בתחלה על איש רחוק שאינו בן קריעה עליו אם חזרו ואמרו לו תוך כדי דבור שהיה מי שהוא חייב לקרוע עליו יצא ידי קריעה דהא הכא דכיון שהוא חי אינו בן קריעה עליו ודינו כרחוק:

והלכתא תוך כדי דבור וכו'. כדי דבור שאלת שלום תלמיד לרב דהיינו שלום עליך רבי ומורי כדבור דמי ואם מכר או נתן ובתוך כדי דבור חוזר בו או התנה שום תנאי תנאו קיים:

חוץ ממגדף. היינו שאם גדף וחזר בו תוך כ"ד לא הויא חזרה:

ועובד ע"ז. שאם אמר לע"ז אלי אתה וחוזר בו לא הויא חזרה:

ומקדש ומגרש. שאם קדש או גרש וחזר בתוך כדי דבור לא מצי הדר ביה ובפרק יש נוחלין [דף קכט:] לא חשיב אלא תרי ע"ז וקדושין משום דמגדף בכלל ע"ז וגרושין בכלל קדושין דאיתקש (קדושין דף ה.) יציאה להויה וכתב עוד הרנב"ר ז"ל לא ידענא מאי שנא הני ומנא להו לרבנן הכי ונראה בעיני דבשאר מילי דלא חמירא כולי האי כשאדם עושה אותן לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיוכל לחזור בו תוך כדי דבור אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותן אלא בהסכמה גמורה ומשום הכי חזרה אפי' תוך כדי דבור לא מהניא וראיתי להרמב"ן ז"ל פרק יש נוחלין שכתב בשם ר"ת ז"ל דתוך כדי דבור [כדבור] דמי תקנתא היא דתקון רבנן משום תלמיד הלוקח מקח ופגע בו רבו שיוכל ליתן לו שלום והשוו מדותיהן בכל מילי בר מהני ולא ניחא לי וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה לעולם בקום עשה ונדרים עשה עכ"ל ז"ל אמר המחבר דעת המורים ז"ל הוא נכון בעיני דאפשר לי לומר דלא מיקרי קום עשה כל האי דרשא כעין אסמכתא היא ותקנותיהם ודרך אסמכתות הכל ענין א' והם אמרו כנ"ל:

[דף פז.] מתני' אמרה קונם תאנים וענבים אלו שאני וכו'. פירוש כולו קיים אף לענבים ושוב אינו יכול להפר לה על הענבים כמו שאינו יכול להפר לה על התאנים שקיים:

עד שיפר אף לענבים. עיקר הפירוש כדאיתא בתוספתא שאפילו לתאנים אינו מופר כיון שהיה הנדר כולו כאחד ואע"ג דקי"ל [לעיל דף כה: ודף סו.] נדר שהותר מקצתו הותר כולו התם הוא לענין היתר חכם אבל בהפרת בעל לא אמרינן הכי: