נימוקי יוסף על נדרים כה.

מכאן לחכם וכו'. דדרשינן הוא לא יחל אבל אחרים מוחלין לו:

(א) נהגו בהם איסור. כדי לעשותן סייג דלא ליתי למיסרך ממילתא למילתא כדמוכח פ' מקום שנהגו [דף נא.]:

ר"ג היא. דאמר לעיל יפר משום שנא' לא יחל אלמא אע"ג דלא הוי נדר אמר דמפר ה"נ כיון דנהיגי בהן איסור דלא קבלינהו בנדר קרי ליה בל יחל וכתב הרנב"ר ז"ל מכאן היה אומר הרב יהודה כהן ז"ל שאם נהג אדם שלא לאכול בשר או לשתות יין בזמן מיוחד ושוב רצה לשתות יין או לאכול בשר באותו הזמן צריך היתר וכתב הריטב"א ז"ל ר"ג היא ונראה דהלכתא היא דליכא מאן דפליג עלה והכי משמע בפ' ד' נדרים [דף כג:] ולכן יש לנהוג לעמי הארץ ונשים הנודרים בדבר שהוא בלא אעשה שלא לבטלן ולפתוח להם בהתרת חכם:

[שם] בעא מיניה רבא מרב נחמן וכו'. פירוש עינוי נפש הוא כלומר מי הוי בכלל עינוי נפש דקרא דאילו עינוי סתמא פשיטא דמיקרי עינוי כדאיתא ביומא [דף עז.] ודוקא לרבנן קא מיבעיא לן דאילו לר' יוסי הא במתני' דלעיל דאוקימנא כר' יוסי חשיב ליה לדברים שבינו לבינה אלא דחיישינן דילמא רבנן פליגי עליה בהא כי היכי דפליגי ברחיצה וקשוט:

נטולה אני וכו'. מתני' היא לקמן [דף צ:] שאם אסרה הנאת תשמיש כל היהודים עליה יפר חלקו וכו' ש"מ דברים שבינו לבינה הויין כיון דאינו יכול להפר אלא חלקו דאי הוו נדר עינוי נפש אפילו לאחרים נמי יכול להפר:

רבי יוסי קתני לה. מהא מתניתין דנטולה ליכא למפשט לרבנן משום דר' יוסי קתני לה דסבר דהוי מדברים שבינו לבנה ואנן בעיא לרבנן ולא איפשטא בעיין ונקטינן לחומרא הלכך אינו מפר אלא לעצמו:

אמר שמואל משמיה דלוי כל נדרים בעל מפר לאשתו וכו'. פי' כל נדרים או משום שבינו לבינו או משום נדרי עינוי נפש חוץ מהנאתי על פלוני שאוסרת שלה לאחר אין בזה לא משום נדרי עינוי נפש ולא משום דברים שבינו לבינה אבל הנאת פלוני עלי אע"פ שלא נדרה אלא (ב) מאחיו מפר דהוי עינוי נפש אם לא תהנה ממנו:

חנוני. דהואיל שיכול להנות מאחר אינו מפר:

מתני' ר' יוסי היא. דסבר דלא הוי עינוי נפש כיון שיכולה להנות מאחרים ושמואל סבר כרבנן דסברי כל מידי דאסרה אנפשה עינוי נפש הוא וכתבו האחרונים ז"ל כפסק הרמב"ן ז"ל דפסק כרבנן שהרי שמואל משמיה דלוי סבר כוותייהו וליכא שום אמורא דפליג ביה ואע"ג דכולי פרקין רבי יוסי לאו סתמי נינהו דלימא הלכתא נינהו דכיון דתנא דברי רבי יוסי יתירא הוה ליה כאילו תנן בכולהו מתני' א"ר יוסי ואע"ג שדחקו אחרים לאוקומי שמואל כרבי יוסי והכא ה"ק מתני' רבי יוסי היא כלומר ומאי אינו יכול להפר משום דהוי עינוי נפש אבל משום דברים שבינו לבינה מפר לשמואל נמי משום דברים שבינו לבינה אמר דמפר ולא נהירא כלל דא"כ מה לנו לדעת מתני' מני לא הוה לן למימר אלא מפר דקאמר שמואל משום דברים שבינו לבינה ומתניתין משום עינוי נפש קאמר דאינו מפר דהא מפורש במתני' דרבי יוסי קאמר לה:

תוספתא נדרה שלא תטעום א' מכל המינין בין מאכל רע בין מאכל יפה ואפילו לא טעמה אותו המין מימיה יפר אמרה קונם פלפלין שאני טועמת גלוסקין שאני טועמת אפילו לא היה לה אותו המין מימיה יפר. משמע מהכא דכל שאסרה עליה שום הנאה הרי זה מפר משום עינוי נפש אע"פ שאפשר לה בלאו ההיא הנאה:

[דף פב ע"ב] בעא מיניה רב אסי מר' יוחנן נדרה משתי ככרות וכו'. פי' מתענה שמצטערת ממנו אם אינה יכולה לאכלו לפי שהוא פת נקיה ואין מתענה הוא ההפך שהיא פת קיבר שאינה חפצה וה"ה לכל דבר שאינה חפצה בו מיהו לא מיבעיא ליה אם נדרה מככר שאינה מתענה בפני עצמו בלבד לדעת אם זכתו התורה באין מתענה כמו במתענה אלא (אף) אם נדרה משתי ככרות כאחת קא מיבעיא ליה מי אמרינן דבגרירת אותו שמתענה מפר נמי לאותו שאינו מתענה כיון דתרוייהו חד נדרא הוו יפרנו קרינא ביה דלקמן [דף פז:] ילפינן מהאי קרא דצריך הבעל שיפר כל הנדר ואם הפר מקצתו אפילו מה שהפר אינו מופר או דילמא דיפרנו דקרא אעינוי נפש קאי לומר שצריך להפר כל הנדר שהוא יכול להפר ולפיכך למתענה דוקא הוא דמפר דיפרנו דקרא הכי הוא מפר למתענה וכו' ואפילו הפר לאין מתענה בפי' אינו מופר כך פירשו ז"ל וא"ת דבתוספתא דלעיל משמע דאפילו נדרה ממאכל רע ואפילו לא טעמה אותו מימיה יפר וא"כ היכי אמרינן דאין הפרה לשאין מתענה תירצו ז"ל דהתם כשהיא מתענה ממנו אע"פ שהוא רע וקמ"ל דאע"ג דלא כתיב לענות נפשה אלא לענות נפש בתר דידה אזלינן וכל שהיא מתענה ממנו אע"פ שהוא מאכל רע שאין אחרות מתענות ממנו יפר ומינה דכל שאינה מתענה ממנו לא יפר אפילו הוא מאכל טוב ואותבינן בגמרא לרבי יוחנן דאמר דאין מפר לשאינה מתענה מהאשה שנדרה בנזיר ונטמאת דכשהפר לה בעלה פטורה מקרבן נזיר ואי אמרת מפר למתענה ואין מפר לאין מתענה דילמא מיין דאית לה צערא הפר לה אבל מטומאת מת דלית לה צערא לא הפר לה ואמאי פטורה מקרבן נזיר דליכא למימר אין נזירות לחצאין דלא אמרי' הכי אלא בענין אכילה ושתיה דהוא לחדא מילתא כגון היין וזג וחרצן דאין נזיר שלא יאסר באלו ודין הוא דלא נימא מיין דאית לה צערא הפר לה בזג וחרצן דלית לה צערא לא הפר אבל טומאת מת מילתא באפי נפשה חשיב דהא משכחת נזירות בלא טומאת מת דהיינו נזיר שמשון ומצינן למימר שפיר מטומאת מת דלית לה צערא לא הפר לה אם איתא כדאמרת דאין מפר לשאין מתענה ומשני לעולם אין מפר לאינה מתענה ושאני טומאת מת דהיא נמי אית לה צערא ומתענה הויא דכתיב והחי יתן אל לבו ותניא היה רבי מאיר אומר מאי דכתיב והחי יתן אל לבו דברים של מיתה לומר שיש לו להתעסק בהם דיספד יספדוניה דיבכה יבכוניה דיקבר יקברוניה דילוה ילווניה לומר שיקבל שכר ומודדין לו במדה שמדד א"כ צריכה היא להתעסק במת ושמעינן מהא דאתתא דאסרה אנפשה או דאישתבעה דלא (תחול) [תיזיל] לבי מיתנא יכול בעלה להפר לה דנדרי עינוי נפש הוא:

מתני' קונם שאיני נהנית מן הבריות וכו'. פי' מה שאני נהנית מן הבריות יהא עלי כקונה:

אינו יכול להפר. מפרש בגמ' ויכולה להנות וכו' דכיון דכתיב בהו תעזוב ולא כתיב בהו נתינה לית בהו טובת הנאה לבעלים הילכך כי שקלה לקט שכחה ופאה אינה נהנית משל בריות:

יטלו בעל כרחו. לפי שאין לו כלום בתרומות ומעשרות נמצא שאינם נהנין משלו:

יטלו אחרים. לפי שאסורין לאלו ובגמרא מקשה מרישא לסיפא: