נימוקי יוסף על נדרים כד:

לומר שיש שאלה להקדש. דמכיון דמג"ש ילפינן מנדרים הוו להו שחוטי חוץ כאילו כתיב בהו נמי ראשי המטות ופי' יש שאלה שאם הקדיש בהמה ושחטה בחוץ ואח"כ נשאל עליה פטור דכיון שיש שאלה בהקדש כאילו לא הקדישה מעולם דמי דחכם עוקר הנדר מעיקרו:

סליק פירקא [דף עט.] ואלו נדרים שהוא מפר וכו'. פירוש הבעל או האב דאיירי בהון באידך פרקין:

עינוי נפש. דכתיב גבי בעל לענות נפש וילפינן אב מבעל בהיקשא דבין איש לאשתו בין אב לבתו התם בספרי:

אם ארחץ ואם לא ארחץ. בגמ' מפרש היכי קאמרה:

אתקשט. קשוט הפנים כגון כחול ופקוס דבההוא (א) דסבירא להו לרבנן (ב) דמפרש משום נדרי עינוי נפש אבל קשוט של מטה אפילו רבנן מודו לר' יוסי דאינו עינוי נפש אלא דברים שבינו לבינה:

יביא לה ממדינה אחרת ואין (ג) לו נדרה עינוי נפש שהרי תוכל ליהנות מפירות מדינה אחרת וכן בחנוני מהאי טעמא גופא ומיהו משום דברים שבינו לבינה מפר שהרי מטריחו להביא לה ממדינה אחרת ומחנוני אחר:

פרנסתו אלא הימנו. שהוא היה מקיפו עד שירויח וישלם לו יפר דנדרי עינוי נפש הוא:

דברי ר' יוסי. בגמרא [דף פב.] דייק אמאי תני דברי ר' יוסי דפשיטא דר' יוסי קתני לה:

[שם ע"ב] גמ' נדרי עינוי נפש הוא דמפר. פירשתי:

מלמד שהבעל. הא פירשתי לעיל דה"ה האב:

דברים שבינו לבינה. כגון קשוט שער שלמטה והם דברים שהבעל מצטער מחמתם:

הלין וכו'. הני והני הבעל מפר והויא הפרתו הפרה לעולם ואפי' לאחר שיגרשנה לא חיילי:

אלא נדרי עינוי נפש וכו'. אם אסרה על עצמה בגדי צבעונין או מידי דאכילה והפר לה בעלה הרי זו מותרת באותן דברים אפי' תתגרש ותנשא לאחרים:

אבל אין בהם עינוי נפש. אלא שהם דברים שבינו לבינה:

לעצמו מפר. אם אסרה מעשי ידיה ליהודים והרי בעלה בכלל והוי דברים שבינו לבינה והפר לה הבעל ה"ז מופר לעולם גבי עצמו ואפילו גרשה ותחזור אליו אבל לאחרים אסורה ואפילו בעודה תחתיו והכי נמי משמע קרא בין איש לאשתו לעצמו דוקא ותשלום ברייתא זו בספרי ומפרש התם דכן הדין באב ובירושלמי [ריש פרק זה] נמי מפורש כן עד כדון בבעל באב מנין מה הבעל איני מפר אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אף האב כן:

[שם] היכי קאמרה אי לימא דאמרה קונם פירות עולם עלי וכו'. פי' דממתניתין דאם ארחץ משמע דתנאה בעלמא הוא לקונם פירות ומדמשוי רחיצה תנאה משמע דרחיצה לית בה עינוי נפש והוא תנאה לפירות שהם עינוי נפש א"כ למה לה הפרה לא לירחוץ וכל זמן שלא תרחוץ מותרת היא בפירות שבעולם ואין כאן עינוי נפש והקשו ז"ל משמע מהכא דלא חיישינן שמא תרחץ ולעיל פרק ואלו מותרין [דף יד:] אמר רב יהודה קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום חיישינן שמא יישן למחר דלא מזדהר בתנאיה והכא נמי אית לן למיחש דילמא רחצה ותתסרה מהשתא בפירות ולאו קושיא היא דאי אמרה בהדיא קונם פירות עולם עלי מהיום אם ארחץ הכי נמי דאיכא למיחש שמא תרחץ ונמצא שאכלה פירות באיסור ולפיכך יפר לה אבל השתא שלא אמרה מהיום אלא שתלתה נדרה באם. אין במשמע שתחול נדרה אלא לאחר שתעבור על תנאה ולפיכך אין חוששין לה:

אמר רבא וכו'. לעולם רחיצה לרבנן עינוי הוא ובין תנאה ובין עיקר איסורא הכל הוא ברחיצה וה"ק הנאת רחיצה עלי לעולם קונם אם ארחץ היום ורבנן סברי דהוא עינוי בין קשוט בין רחיצה ולפיכך יפר ור"י סבר דלא הוו אפילו דברים שבינו לבינה רחיצה דחד יומא ואם לא ארחץ דקתני ה"ק ושבועה שלא ארחץ וכן הדין בקשוט ונקטה בנדר ושבועה לאשמעי' דדין הבעל שוה בנדרים ובשבועות ועוד נוכל לומר דנקט תנא להני תרי גווני לאשמעינן רבותא לתרוייהו לרבנן ולר' יוסי התנאי הוא רבותא לרבנן דאע"פ שלא חל הנדר לגמרי מפר והשבועה שאין בה שום תנאי הוא רבותא לר' יוסי דאע"ג דחיילא מהשתא לא מצי מפר משום דסבירא ליה לר"י דרחיצה וקשוט לאו עינוי הוא כלל ופסקו המפרשי' ז"ל דהלכתא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דאמוראי אמרי כוותייהו ואע"ג דאמר רב הונא כוליה פרקין ר"י היא כולהו לאו סתמי נינהו אלא ר"י אומר הוא מכאן ואילך וכדאמרינן בגמרא דרב הונא דייק מדהדר ותני דברי ר"י. הלכך לא מיבעיא שלא ארחץ לעולם ושלא אתקשט לעולם דהוי עינוי נפש ומפר בין לעצמו בין לאחרים אלא אפילו לא אסרה אלא יום א' יפר דניוול דיומא הוי ניוול אבל הרמב"ם ז"ל כ' (ד) דאינו מפר כר"י. מהא דרב הונא:

[דף פא ע"ב] תניא דברים שיש בהן עינוי נפש מפר וכו'. פי' בין בינה לבין אחרים שהנדר מופר אפילו לאחר שתתגרש אפילו לאחר שתנשא לאחר:

קונם פירות וכו'. היינו עינוי נפש:

שלא אתן תבן. בכל הני ליכא עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה הלכך אין יכול להפר. ומיירי כשהכניסה לו שפחות דאם לא כן כופה ליתן תבן לפני בהמתו כדאיתא בפ' אע"פ [דף סא: ע"ש] שאינה יכולה לאסור עליו [שם דף נח:] דבר שהיא משועבדת בו:

שלא אכחול וכו'. היינו קשוט דמתני' ומדאמרינן יפר משום דברים שבינו לבינה פשיט בברייתא בגמ' דרבי יוסי היא דאילו לרבנן עינוי נפש הוו כדאיתא לעיל:

ושלא אשמש מטתי יפר. ואם תאמר והא משעבדא ליה לתשמיש ואמאי צריך להפר הא פרישנא הכא בגמרא דלא אמרה הנאת תשמישי עליך דודאי לאו כל כמינה אלא דאמרה הנאת תשמישך עלי וכדרב כהנא דאמר יפר שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו שיכול אדם לאסור פירות עצמו על עצמו:

שלא אציע מטתך וכו'. אינו צריך להפר משום דמשעבדא ליה כדתנן פרק אע"פ [דף נט:] אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה ואע"ג שהכניסה לו ד' שפחות שיושבת בקתדרא חייבת בהכי משום קרוב הדעת:

ר"ג אומר יפר. אע"ג דלא חייל נדרא צריכה הפרה שלא תקל בנדרים ותעבור בלאו דלא יחל דברו א"נ סבירא ליה למדרש דברו דמשמע אפילו מידי דלא מיקרי נדרא אלא דבור בעלמא אמר קרא דלא יחל דנהי דלא לקי עליה אפילו הכי כיון דאפשר בהפדה בלא הפרה לא יחל והשתא אתי שפיר דבר אחר דקאמר דההוא דברו גופיה דדריש ר"ג להכי למידי אחרינא מדריש לומר דחכם אינו מתיר נדרי עצמו ומדברו הוא דמשמע לן הכי זה פי' הרנב"ר ז"ל לישב ד"א דאילו לפי פי' ראשון דלא דרשינן מידי מלא יחל והיכי שייך למימר שהוא דרש הכתוב: