נימוקי יוסף על נדרים כד.

איבעיא להו. אם הדין כך בהפרה כמו בשאלה ושלא יוכל להפר בשבת אלא מה שהוא דוקא לצורך השבת:

למ"ד כל היום וכו'. דכיון שהזמן עובר הקילו להפר שלא לצורך מה שאין כן בשאלה דאפשר בחול:

למ"ד מעת לעת. כיון דאפשר בחול לא שרי אלא לצורך השבת ולענין הלכה לדידן דקי"ל דהפרת נדרים כל היום ותו לא מפירין נדרים בשבת אפילו שלא לצורך השבת וכבר איפסיקא הלכתא שלהי שבת [דף קנז.]:

והיכא דנדרה שלא בפני בעלה ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה הפרתו הפרה. וכן אם נדרה בנזיר והיא לא ידעה שהפר לה בעלה ושותה יין ומטמא' למתים:

רבי יהודה אומר תספוג מכת מרדו'. מדרבנן והלכתא כותיה. ונשאלין לנדרים שהם לצורך השבת:

[דף עז:] תניא לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי וכו'. פי' לא יאמר אדם וכו'. דכיון דאפשר לשנויי משנינן:

שיבטל בלבו. שיגמור בלבו כמה שאומר כדי שיהיה הנדר בטל כי אחר שאמר לה טלי אכלי ועם זה מבטל בלבו שאומר בלבו שיהיה הנדר בטל עדיף טפי מהיכא שהוציא מפיו לשון גרוע דהיינו אי אפשי שתדורי אין כאן נדר דלעיל וכן לב"ה דהלכתא כוותייהו אפילו בחול סגי בהכי ואין צריך להוציא בשפתיו והא דאמרינן לעיל מופר ליכי כדרך שאומר לה בחול לאו למימרא דבחול צריך למימר הכי אלא כדרך שהוא רגיל לומר לה בחול קאמר ולענין עבדים מסקינן בנזירות דנדרים ושבועות לאסור על עצמו אכילה ושתיה ושאר דברים שיש בהם עינוי נפש אינן חלין עליו בעודו תחת אדוניו לפי שהוא משועבד לו למלאכה וזה היה ממעט למלאכתו ומרע למריה וקרא כתיב לענין שבועות ונדרים להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות כלומר שיש עליו רשות להרע לעצמו יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו הילכך הוא עצמו אוכל ושותה ועושה מלאכה כבתחלה דהרי אין הרב יכול להפר ולא לכוף שאע"פ שמפר נדרי אשתו אינו מפר נדרי עבדו ואם יצא לחירות משלים את נדרו של ענוי נפש שלא היה מקיים תחת רבו וכדתנן שאם נדר בנזירות שחל עליו מן התורה דכתיב ואמרת אליהם לרבות את העבדים והפר לעבדו ויצא לחירות משלים נזירותו:

אמר המחבר אחר שאין שבועה חלה בעת שאדם משועבד לאחר למלאכה אין סברא לחלק בין שעבוד עבד לשעבוד שכיר דאם מפני שהשכיר יכול לשלם לו בזמן שלא יהיה שכירו בלא רשות המשכיר אינו רשאי דשמא עתה צריכה לו זאת המלאכה ואינו רוצה בתשלומין ועוד שאם אתה אומר כן גם העבד לאחר שיצא מאדוניו כי היכי דמשלים את נדרו היה יכול להשלים מה שהרע לו במלאכתו אלא נראה ודאי שאינו רשאי לעשות כן וגם בעבד חל עליו נדר דאורייתא הילכך נראה הדין שאם היא מלאכה שבשביל התענית יתמעט ממנה לא חלה עליו בכל משך זמן השכירות ולפיכך מלמדים שממעטין ממלאכת שמים כדאמר ריש לקיש (בתענית דף יא:) אין תלמידי חכמים רשאין לישב בתענית מפני שממעטין במלאכת שמים אם הם שכירים ללמוד אחרים לא חלה בזמן השכירות כדאמרינן הכא יצא להרע לאחרים כ"נ לע"ד עכ"ל המחבר:

[שם] אמר רבי יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר וכו'. פי' לשון בעל הוא הפרה כדכתיב בקרא אם הפר יפר ולשון חכם הוא היתר מותר לך או מחול לך כדכתיב לא יחל דברו לא יעשה דברו חולין ודרשינן אבל אחרים מוחלין לו שעושין אותו חולין ובחולין מותר שייך למימר בהו ובירושלמי משמע דחכם נמי מצי אמר אין כאן נדר אין כאן שבועה דגרסינן התם [פירקין הל"ח] הבעל אומר מותר לך והזקן אומר אין כאן נדר אין כאן שבועה:

זה הדבר. מיעוטא הוא דמשמע דוקא הדבר כמו שמפורש בפרשה וכתבו המפרשים ז"ל שהאשה שנדרה ואיתפיס בעל ואמר ואני תו לא מצי מפר דכיון דדעתיה דניחא ליה בנדרא כמאן דקיימיה לגמרי דמי והיכא דחברתה היא דאתפיסה דאמרה ואני ואתא אב או בעל והפר לה היא שריא וחברתה אסירא משום דאב מיגז גייז וה"ה בעל א"כ מכאן ולהבא הוא מבוטל אבל מה שהיה קודם ההפרה נשאר קיים אבל אם חכם התיר לנדרה גם חברתה מותרת דחכם מעקר עקר ליה לנדרה מעיקרו והרי הוא מבוטל גם למתפיס דאם אין נדר אין התפסה:

אמר המחבר. והא דאמרינן שאין בעל מתיר פירושו ברור שאינו מפר בלשון חכם מדין הפרה אבל אם הוא מתיר נדרו לאשתו בדין חכם בהא לא איירי כלל וכבר אמרו במשנת נגעים [סוף פ"ב] כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ר' יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים ופסק הרמב"ן ז"ל הלכה כר' יהודה וסוגיין דפ"ק [דף ח:] דמשמע דרבינא הוה שרי נדרא לדביתהו אי לאו משום כבודו דרב אשי מצית לאוקמה שהיה מצטרף עם הדיוטות אבל לא לבדו וההיא דנגעים מיירי ביחיד:

אמרו בתוספתא הנודר מן העיר ונשאל לחכם שבעיר אינו חושש שמא נשאל על פי עצמו. הנודר מישראל ונשאל לחכם שבישראל אינו חושש שמא נשאל על פי עצמו ע"כ וכתב רבינו שמשון ז"ל דהא דקי"ל שאין הבעל מפר נדרי אשתו דאשתו כגופו מכל מקום מצטרף הוא הבעל לשלשה מידי דהוי אבכור דאין חכם מתיר בכור שלו והוא מצטרף לג' כדאיתא בבכורות [דף לא.] והא דאיכא בתוספתא הכי נמי איתא בירושלמי (נדרים פ"ה הל"ד) וכן כתבו עלה דנגעים מי שנדר הנאה מנכסי חברו ובא לישאל הרי זה יכול לישאל לפני אותו שנדר הימנו הנאה הן שהוא יחיד מומחה הן להצטרף עם שנים עכ"ל המחבר ז"ל:

[דף עח.] גמ' נאמר כאן וכו'. בפרשת נדרים מה בשחוטי חוץ אהרן ובניו וכו'. דהא כתיב בריש ההיא פרשתא דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל שכלן שוין בה אף בפרשת נדרים כלן כשרין להתיר את הנדר. ומה כאן ראשי המטות בנדרים דראשי המטות כתיב בהו להכשיר ג' הדיוטות. הדיוטות דגמירי פתחי נדרים או דמסברי להו וסברי דכל שאין יודעין כן אינם בני התרה וכיושבי קרנות נינהו וכן אמרו בירושלמי [פרקין הל"ח] שלשה שיודעין לפתוח נדרים מתירין כזקן ובמס' בכורות [דף לז.] גרסינן ר' יהודה אומר אחד מהן חכם כגון מאן אמר רב נחמן כגון אנא ופרכינן מכלל דאידך כל דהו ופרקינן דמסברי להו וסברי תדע דהא הדיוטות נפקא לן מדכתיב אהרן ובניו וכל ישראל וכלהו גמירי ממשה הלכות נדרים:

והא ראשי המטות כתיב. ומשמע אבל הדיוטות לא:

ביחיד מומחה. בזה פליגי אשלי רברבי הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ו מהלכות שבועות דכל שהוא רב מובהק מתיר יחידי. וכן העיד הרא"ה ז"ל שדעת רבו הרמב"ן ז"ל כן והיה דוחה הראיות שהביא הרשב"א ז"ל לומר דבעינן מומחה סמוך והריטב"א ז"ל רצה להכריע ביניהם וגם הרנב"ר ז"ל דבר בענין זה כמסופק וכתב נ"ל דאי לא בעינן סמוך כל היכא דגמיר וסביר לפום דרא סגי: