נימוקי יוסף על נדרים כא.

ויש שואלין ולמה ליה למשה כולי האי דהא ליתרו חמיו נדר וכבר אמר לו לך לשלום והוה ליה כאומר כלום נתכוונת אלא מפני כבודי זהו כבודי י"ל דמשה לא לרצון יתרו בלבד נדר אלא אף לרצון עצמו מפני בריחתו ממצרים והיינו דכתיב ויואל משה ולא כתיב וישבע מפני שמשמש גם בלשון רצון כתרגום ולכך צריך רשות יתרו וצריך נמי התרת חכם:

שירדו מנכסיהם ועני חשוב כמת. דאותן המבקשין את נפשו היו דתן ואבירם ובאותו הפרק עדיין לא מתו שהרי במחלוקתו של קרח היו ופסקו ז"ל דהלכתא כרבנן דאין פותחין בנולד ור' אליעזר נמי הדר ביה:

[דף סה.] תניא המודר הנאה מחברו אין מתירין לו אלא בפניו וכו'. פירוש איכא מאן דאמר דוקא כשהנדר לצורך חברו כנדר שנדר משה ליתרו לישב עמו ולהנאתו וכשבועת צדקיהו לנ"נ שהיתה לתועלתו שלא יבזוהו לזה אין מתירין לו אלא בפניו דשמא יתבייש ממנו ולא יהא נשאל עליו וכן ודאי אין מתירין לו אלא מדעתו וכ"כ רבינו תם ז"ל מיהו היכא שהתירוהו שלא מדעתו בדיעבד משמע דשרי נדריה מדאמרינן פרק השולח [דף לה:] גבי נודרת ליתומים וליחוש דלמא אזלא לבי חכם ושרי לה ואי דיעבד נמי לא מהני כי אזלא גבי חכם מאי הוי דהא נדר אלמנה להנאת יתומים הוא וכן משמע מהכא שהתירו לצדקיהו ועל סמך זה גלה הדבר. וכ"ת כיון דלכתחלה לא מצי למשרי אמאי שרו ליה דשאני צדקיהו שהיה מלך מצוה היה להם לקיים דברו. כן דעת התוספות וכן דעת הריטב"א ז"ל ודחה מה שהשיב עליהם הראב"ד ז"ל שהוא ז"ל סובר דאפילו דיעבד אינו מותר והיכא שהנדר לא הוי להנאתו של חבירו מתירין אותו אפילו בעל כרחו של חברו ומ"מ צריך שיודיעוהו שהותר נדרו כדי שלא יחשדוהו בעובר על נדרו ויש שמחמירין להצריכו גם לזה שיהיה בפניו של חברו כיון שנדר בפניו כדי שיתבייש ממנו ולא יאמר בסבת שאלתו דברים שאינן:

בפרק השולח פסקינן הלכתא כרב פפא דצריך לפרט את הנדר. ומיהו מוכח התם דדוקא לכתחלה הוא דאין החכם מתירו עד שיפרוט לו הנודר נדרו אבל בדיעבד שהתירו בלא פרט הרי זה מותר והתם אפליגו אשלי רברבי נדר שהודר על דעת רבים שאין לו הפרה אי אמרינן שנדר לדבר מצוה דוקא או אפילו לדבר הרשות דרש"י ז"ל והראב"ד ז"ל כתבו דלדבר הרשות מותר והרבה מן האחרונים ז"ל החמירו ואמרו דאף לדבר הרשות אין לו הפרה וצריך לפרש מהו על דעת רבים והוא פלוגתא ביני רבוותא ז"ל דדעת רש"י ז"ל ודעת רבינו האי גאון ז"ל דלא מיקרי על דעת רבים אלא כשהודר ברבים דהיינו שלשה ואמר להו דעל דעתם הוא נודר או נשבע שהוא מצרף דעתם לאותו נדר ודומיא הא דאמרינן (שבועות דף לט.) הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אלא על דעתנו ועל דעת ב"ד אבל מי שאינו נודר או נשבע ברבים ואמר הריני נשבע או נודר ע"ד רבים יש לו הפרה דאין זה דעת רבים ואין זה דעת הרמב"ם ז"ל שהוא כתב שהאומר על דעת רבים אני נשבע אע"פ שלא נדר ברבים אין לו הפרה וכן נראה דעת רבינו אלפסי ז"ל שלא כתב בפרק השולח הא דאמרינן התם (גיטין דף מו.) גבי נדר שהודר ברבים (היה לו לכתוב) וכמה רבים רב נחמן אמר שלשה ר' יצחק אמר עשרה ואם איכא דדעת הרב דעל דעת רבים אינו אלא כשהודר ברבים היה לו לכתוב כמה רבים אלא ש"מ דהודר ברבים לא איכפת לן דאם אמר על דעת רבים אע"ג דלא הודר ברבים אין לו הפרה ואם לא אמר על דעת רבים אע"ג דהודר ברבים יש לו הפרה כדאיתא התם ועל דעת רבים דאמרן דאין לו הפרה הסכימו מפרשים אחרונים ז"ל דהיינו כשההיתר הוא לדבר הרשות אבל אם ההפרה לדבר מצוה יש לו הפרה לפי שקיום המצוה חשוב יותר מחשיבות הרבים וגם הם נסמכין בכך ושלא כדעת ר"ת ז"ל שכתב דדוקא דומיא דההוא מיקרי דרדקי שהנדר מתחלה היה אדעתא שהיו סבורין דמשכחין דדייק כוותיה ואי לא משתכח כותיה הו"ל כעין נדר על תנאי והביא עוד ראיות וכבר דחו אותן בתוס' ואף על פי שנראה דעת ר"ח ז"ל כוותיה דגריס התם כי ההוא דמקרי דרדקי: