נימוקי יוסף על נדרים כ.

[דף סב.] אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל המשתמש בכתרה וכו'. פי' ונעשו חולין שפקעה קדושתן:

וסוף הכבוד לבוא. דכתיב דרכיה וכו' עץ חיים היא וכו':

ועבדך ירא וכו'. דאפשר דאליהו לא הוה ידע ליה:

תיגראי. התירו תגר שלי כלומר פסקו לי דיני תחלה:

כהנים היו. לא היו כהנים אלא שהיו חכמים והיה דינם ככהנים:

לפתוח ראשון. בקריאת התורה שקורא ראשון:

ולברך ראשון. ברכת המזון שהוא קודם לכל אדם:

וליטול מנה יפה ראשון. אם בא לחלוק דבר עם ישראל עושה ישראל ממנו ב' חלקים שוין וכהן בורר איזו מהם שירצה וכ' הריטב"א ז"ל ובכולן ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ כדאי' בהוריות [דף יג.]:

כרגא. מס:

מנת המלך. המעשר מכל הסחורות:

כסף גלגלתא. דבר קצוב לכל אחד ואחד:

זו ארנונא. סעודת המלך כשהולך ממקום למקום בלשון יון ארנונא היא סעודה. ל"א שותפות שיש לו למלך בבהמות דארנונא לשון שותפות מדכתיב (במדבר כ״א:י״ג) כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי:

עבדא דנורא. עבד לאיש שהוא כומר לעובדי האש שעבדיו פטורין מכרגא ולא הוי כמודה בע"ז דמוכח מילתא דצורבא מרבנן לבו לשמים כדכתיב (דברים ד) ה' אלהיך אש אוכלה הוא ושלא אמר הכי אלא לאיפטורי מכרגא:

אבא. יער:

זבניה לבי נורא. מכרו לעובדי האש שמציתין את האור בבית ע"ז שלהם:

רוב עצים וכו'. ואינו מוכרו לעבד עבודת כוכבים דהא איכא למיתלי בהיתרא וכל היכא דאיכא למיתלי תלינן אבל היכא דבעו לה לעבודת כוכבים ממש אסור לבנות לה שום דבר ואע"פ שאינו אלא לצורך משמשי עבודת כוכבים בעלמא וכתבו בתוס' כי מכאן נלמוד שאסור להלוות לעובדי כוכבים מעות לצורך בנין עבודת כוכבים או לצורך נוייה ומשמשיה משום ולפני עור לא תתן מכשול אבל בסתם מותר להלוות מעות ואפילו לכומרי עובדת כוכבים דסתם מעות לצרכם בעו להו:

[שם ע"ב] מתני' עד הגשמים עד שיהו גשמים וכו'. פי' עד הגשמים עד שיהו בין שאמר הכי או הכי:

רביעה שניה. שלשה זמנים הם של גשמים וכל זמן קרוי רביעה על שם שהגשמים רובצים על הארן וקתני דמתסר עד שתרד רביעה שניה משום דסתמא שניה משמע שאינה מקדמת כ"כ כרביעה ראשונה ולא מאחרת כ"כ כרביעה שלישית מיהו לא בעינן עד שתעבור אפילו אמר עד שיהו משום שאין זמנו קבוע:

עד שיגיע. ואע"פ שלא ירדה עדיין דסבירא ליה דכיון דאין לירידתה זמן קבוע שלפעמים מאחרת לירד אמרינן דבזמן ירידתה תלה נדרו ולא בירידתה ממש. כך פירש הרנב"ר ז"ל:

ניסן כולו. דעד אותו זמן רגילין גשמים לירד:

גמ' א"ר זירא מחלוקת דאמר עד הגשמים וכו'. פי' מחלוקת דרשב"ג ותנא קמא אי בעינן שתרד ממש או עד שיהא זמנה דוקא דאמר עד הגשמים אבל אמר עד הגשם אפילו ת"ק מודה דעד זמן גשמים קאמר ולא מיתסר אלא עד שתגיע רביעה ראשונה ואע"פ שלא ירדו גשמים דגשם כל דהו משמע דהיינו זמן רביעה ראשונה אבל כשאמר גשמים סברי דכיון דרבוי גשמים קאמר אסרינן ליה [עד] רביעה שניה לת"ק עד שירדו ולרשב"ג אע"פ (עד) שלא ירדו ונראה דהלכתא כרשב"ג כיון שאין זמנן קבוע שלפעמים מאחרין הגשמים ולא מחית נפשיה ועד שיגיע זמן קאמר ובעד שפסקו גשמים רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כר' יהודה:

[דף סג.] מתני' קונם יין שאני טועם השנה וכו'. פי' אסור בה ועיבורה כתב הרנב"ר ז"ל דעיקר רבותיה דתנא דאפילו נודר מתחלת השנה כיון דאמר השנה לא אמרינן שנה אחת קאמר שהיא י"ב חודש אלא אסור בה ובעיבורה דהיינו י"ג חדש פי' דוקא באומר השנה (א) א"כ שנה זו אבל באומר שנה אחת סתם אין חדש העיבור בכלל אע"פ שאותה שנה שנדר בה מעוברת והוסיף עוד הרשב"א ז"ל דאפילו באומר שנה אחת מיום זה אין חדש העיבור בכלל והביא ראיה מדתנן בערכין פרק המוכר שדהו [דף לא.] המוכר בית בערי חומה אינו מונה אלא משעה שמכרה לו (ב) שנה עד מלאת לו שנה (תמימה) כשהוא אומר תמימה להביא חדש העיבור והאי מוכר בית בבתי ערי חומה כאומר שנה אחת מיום זה הוא דמשעת מכירה הוא מונה ואפ"ה טעמא דרבי רחמנא תמימה הא לאו הכי מונה שנים עשר חדש ולא חדש העיבור וכתב עוד ז"ל דלפי זה הא דתנן בפרק השואל [דף קב.] המשכיר בית לחברו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר באומר שנה זו או השנה הוא שיש לו לשוכר חדש העיבור מיהו לא משכחת לה שיהו לו י"ג חדש אלא בעומד בראש השנה אבל בעומד באמצעה לא דאי אמר השנה או שנה זו אין לו אלא עד ראש השנה ואי דאמר שנה אחת מיום זה אינו מונה אלא י"ב חדש מיום ליום ע"כ וכתב עליו הרנב"ר ז"ל שאין זה מחוור בעיניו דודאי עיקר חדושיה דתנא לומר דבשנה מעוברת יש לו לשוכר י"ג חדש ואם איתא דלא משכחת לה אלא בעומד בראש השנה כל כה"ג הוה ליה לתנא לפרושי ולא למסתם ולמפסק דיניה דנתעברה לשוכר ולא משכחת לה אלא באורחא רחיקתא לפיכך נראה בעיניו ז"ל דנודר ושוכר כל שקדם נדר ושכירות לחדש העיבור ואמר שנה אחת מיום זה מונין י"ג חדש ואתיא מתני' דפרק השואל כפשטה והא דערכין לאו ראיה היא כלל שאילו היה תנאי בין מוכר ללוקח בשנה מעוברת לומר אם לא תגאל מיום זה לשנה אחת יהא חלוט אין הכי נמי דלהביא חדש העיבור לא היה צריך ריבויא אבל הכא אין מוכר ולוקח מתנין כלל אלא תורה היא שפסקה להם זמן בכל השנים שאם לא יגאל עד שנה יהא נחלט הלכך אי לאו רבויא הוה אמינא דתורה זמן אחד פסקה לכל הלוקחין דהיינו י"ב חדש דהוי שנה ברוב שנים דהלך אחר רוב שנים שאין להם עיבור עכ"ל ומי שנדר מחברו לשנה אותה שנה עצמה הוא מונה מיום נדרו י"ב חדש ואין לומר שנה אחת קביל עליה ויהא תלוי ברצונו אם תהא שנה זו או שניה או שלישית וכן משמע פרק ארבעה ראשי שנים [דף יב:] באחד בתשרי ראש השנה לנדרים למאי הלכתא לכדתניא המודר הנאה מחברו לשנה מונה י"ב חדש מיום ליום. ומיום ליום הכי משמע וכבר כתבנו לעיל דאם אמר לשנה זו ואפילו לא עמד אלא בכ"ט באלול עלתה לו שנה ואפילו למ"ד יום אחד בשנה אינו חשוב שנה הכא לצעורי נפשיה קביל עליה והא איצטער:

עד ראש חדש אדר וכו'. משום דאדר סתמא ראשון משמע בין להקל בין להחמיר בין דאמר ראש אדר או סוף אדר או אדר סתם והכי אסיקנא בגמ':

[שם] גמ' תניא אדר ראשון. פי' כותב אדר ראשון אם קנו ממנו באדר ראשון כותב בפי' בשטר אדר ראשון דאילו כתב אדר סתם שני משמע ולפיכך אם קנו באדר שני כותב סתם כלומר די בכך דשני משמע:

ר' יהודה אומר וכו'. דסבירא ליה דאדר סתם הוא אדר ראשון ופסקו רבוותא ז"ל דכיון דקי"ל דר' מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה נקיטינן דסתמא דאדר ראשון משמע הלכך מי שעומד באדר שני וכותב אדר סתם השטר מוקדם ופסול דסתם אדר ראשון משמע הלכך צריך הוא שיכתוב בחדש אדר שני ובאדר ראשון די שיכתוב אדד סתם בין בגיטין בין בשטרות וכן הנשבע לחברו שיפרענו לאדר אדר ראשון משמע דלענין איסור ושבועה ושטרות הדין שוה דאדר סתמא ראשון משמע:

[שם ע"ב] מתני' ר' יהודה אומר קונה יין שאיני טועם וכו'. פירוש שלא נתכוון זה וכו' לשתות יין דהיינו עד ליל הפסח דאזלינן בתר אומדנא שלא נתכוון ליאסר בלילי הפסח ביין אע"פ שלפי לשון נדרו משמע דאסור דהא אמר עד שיהא:

לאכול בשר. דהיינו ערב יום הכפורים כדתנן פ' אותו ואת בנו [דף פג.] ר"י הגלילי אומר אף ערב יום הכפורים בגליל. והא עדיפא מקמייתא שהרי אינו מגיע איסורו עד הצוס וכי קתני עד ליל הצום לאו דוקא שהרי אוכל הוא מבערב אלא עד סעודה של לילי הצום קאמר:

שדרך בני אדם לאכול שום וכו'. דהיינו בע"ש מתקנת עזרא ולענין הלכה כתבו בשם הרמב"ן ז"ל דלית הלכתא לא כאבא ולא כברא דהוא ר' יוסי ברבי יהודה דרבנן פליגי עלייהו דעד כאן לא סתים לן תנא לא נתכוון זה אלא במילתא דמוכח כדקתני סיפא בהיו מסרבין א"נ כי הא דתנן טען והזיע דמודו בה רבנן משום דאומדנא דמוכח הוא וכדפרישנא בדוכתא ומכי מודו ליה רבנן לר' יהודה בהני אתו איהו ובריה ואוסיפו הכי דאע"ג דמשמע עד שיצא תלו להקל. איהו משום מצות ד' כוסות ובריה משום תקנת עזרא ואפשר דאפילו אבא פליג עם בריה ומיהו רבנן ודאי לית להו כמר ולא כמר ולא משתמיט תנא וסתם בחמירתא אלא בקילתא דהיינו אומדנא דמוכח והבו דלא לוסיף עלה ועוד דתנן לעיל [דף ס.] עד הפסח אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא ומדלא הדר ותני קונם שאני אוכל שאני הולך עד הפסח וקתני סתם ש"מ סיפא בתר רישא גרירא דקתני קונם יין אלמא קונם יין שאני טועם עד שיהא הפסח לרבנן עד שיצא הוא הלכך הלכתא כוותייהו ואע"פ שהרא"ה ז"ל מראה פנים למפסק הלכתא כאבא וברא כיון דקתני להו גבי הלכתא פסיקתא אין הלכה כתלמיד במקום רבו ולהקל: