נימוקי יוסף על נדרים יט:

אסור בכל השנה. עד סוף כ"ט יום באלול שהוא תשלום השנה ויום ראשון של ר"ה מותר דריש שתא קרו ליה. ומיהו כן הדין אם היה עומד ביו"ט ראשון של ר"ה ואמר קונם יין שאני טועם שנה זו אסור בכל השנה וביום ר"ה שעמד בו וכן הדין אם אמר חדש זה והיה עומד ביום החדש הראשון היה אסור בכל החדש ובראש החדש שעומד בו:

שבוע זה אסור בכל השבוע. אם היה עומד בתוך שני השבוע ואמר קונם יין שאני טועם שבוע זה אסור בכל השבוע ושנה שביעית עצמה נדון כשני השבוע שעברו לאיסורא. ואם היה עומד בשנה השביעית ואמר שבוע זה נראה להחמיר ולאסור כל שני השבוע הבאין והשנה ההיא שעומד בה ולא דמי לשבת זו שיום השבת אין לו שם אחר אבל שנה שביעית עיקר שמא שביעית הוא ואין דרך הכתוב לקרא לה שבוע כנזכר לעיל:

יום אחד שבת אחת וכו' אסור מיום ליום. ביום אחד אסור כ"ד שעות מעת לעת. ובאומר שבת אחת אסור שבעה ימים שלמים הם ולילותיהם והיום הולך אחר הלילה. ובחדש אחד נאסר שלשים יום כימי חדש מלא כיון שנדר סתם [לעיל דף יח:] דסתם נדרים להחמיר ועוד דרובא מלאים נינהו וכן כתב הרמב"ם ז"ל והריטב"א בשם רבותיו ז"ל. ובשנה אחת אסור שנים עשר חדש כימי שנה פשוטה דרוב שנים פשוטות נינהו ובתר רובא אזלינן בזה ואע"פ שהוא להקל שאין זה הולך אחר רגילות לשון בני אדם דניחוש למיעוטא אלא אחר משמעות שנה וכולהו קרו שנה לי"ב חדש שהיא פשוטה והכי תניא בהדיא בפ"ק דר"ה [דף יב:] המודר הנאה מחברו לשנה מונה י"ב חדש מיום ליום. וההיא על כרחין באומר שנה אחת דאי באומר שנה פלונית הכי הוא נידון כפי מה שהיא השנה בין מלאה בין חסרה ואסור מראש השנה ועד ר"ה והיכי קתני מונה י"ב חדש אלא ודאי כדאמרן. והא דתנן בפרק השוכר [דף קב.] המשכיר בית לחברו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר התם לשנה גרסינן כלומר לשנה הבאה שהוא כאומר שנה פלונית ואע"פ שלענין בתי ערי חומה חדש העיבור בכלל השנה שאני התם דכתיב תמימה להביא חדש העיבור בכלל ומעתה אפילו היה עומד בר"ה והיא שנה מעוברת ואמר שנה אחת אינו אסור בחדש העיבור כי הוא שנה אחת אסר עליו ולא אמרו אסור בה ובעיבורה אלא באומר שנה זו או השנה שמשמעותו כן והוי יודע שכל שאמר יום אחד או חדש אחד או שנה אחת או שבוע אחד שלא סיים אותם אין הנדר מעצמו חל על שנה ידוע עד שיסיים אותה אחר כן אלא שמדין בל תאחר חייב להתחיל מיד לנהוג מנהג נדרו ואם לאו כל יום ויום עובר בבל תאחר אבל אין עליו בל יחל דברו דאינו עובר בבל יחל עד שיסיים ויאמר מעתה אני מקבל עלי זמן הנדר ומאותו היום ליכא בל תאחר ואיכא בל יחל וזה שאמרו בפ"ק דר"ה [דף יב:] מונה י"ב חדש מיום ליום וכל שאמר שנה אחת אע"פ שהשנה שסיים אחרי כן לנהוג בה נדרו היא שנה מעוברת אינו אסור בה אלא י"ב חדש כנדרו הראשון וזה ברור ולעולם כל שאמר חדש או שנה או שבוע חייב לנהוג אותם רצופין וכדקתני מונה י"ב חדש מיום ליום. כל זה כתב הריטב"א ז"ל והוא מיסוד שני רבותיו הרא"ה והרשב"א ז"ל וליכא למינדא מינה:

[שם] גמ' א"ר ירמיה בר אבא לכשתחשך צריך שאלה לחכם מ"ט וכו'. פירוש הא דאמרינן במתני' אינו אסור אלא עד שתחשך דמשמע דמשתחשך מותר מיהו מדרבנן צריך שאלה שיתיר חכם את נדרו דאי שרית ליה בלא שאלה אתי למשרי נמי כי נדר יום אחד שאסור כל מעת לעת ויהיה סבור שמותר משתחשך דלא משמע ליה לחלק מידי בין יום אחד להיום:

כמאן אזלא. ודאי תנא דינא קתני ובדורות הראשונים אבל בדורות האחרונים גזרו שיהא שאלה לחכם ולאו משום גזרה בלחוד נחמיר אלא משום דלאו שפיר עבד וכר' נתן מחמרינן עליה כיון דשייך למגזר כלל הילכך בשאר נדרים דליכא למגזר כלל אין צריך שאלה וכ"ש אם נדר של מצוה הוא כגון ללמוד ולקיים מצוה שאין צריך שאלה דהא לית בה משום דרבי נתן ולפי זה דברי ר' ירמיה הלכה הם וכן פסק הרמב"ם ז"ל אבל אין נראה כן דעת הרמב"ן ז"ל בתשלום הלכות ולפי הפסק של ר' ירמיה צריך טעם למה שנהגו עכשיו בתענית יחיד דלא הוי אלא מצפרא עד פניא ואפילו הכי לכשתחשך שרינן ליה בלא שאלה ולא גזרינן אטו קבל עליו להתענות יום אחד אלא טעמא משום שהמקבל עליו להתענות יום אחד אין מחייבין אותו שיתענה כ"ד שעות דודאי לתענית שאמרו חכמים נתכוון דהיינו מקודם שיעלה עמוד השחר עד שתחשך אין לך למגזר אלא אטו שאר נדרים שיהיה נודר יום אחד גם בזה אין לחוש כיון שדינו של תענית חלוק משאר נדרים דאילו בשאר נדרים שנדר יום אחד אסר עליו מעת לעת מה שאין כן בנודר תענית שאין דינו אלא עד שתחשך וכדאמרן:

[שם ע"ב] פיסקא וראש החדש להבא פשיטא וכו'. פי' פשיטא דאי קאי בתוך חדש זה ואמר קונם חדש זה שאינו אסור אלא בימי אותו חדש בלבד ויום ראש החדש הבא נידון להיתרא שאינו חדש זה:

אלא בחדש (א) חדש. כלומר דחדש הנכנס הוא חדש חסר מכ"ט יום וחדש שנדר היה מלא מל' יום ועושין בחדש חסר הבא שני ימים ראש חדש והראשון למלאת שלשים לחדש שעבר וסד"א ליתסר ביה דחשבינן ליה מחדש שעבר קמ"ל הא קרו ליה אינשי ריש ירחא ומשום הכי אע"פ שהוא מכלל חדש ראשון כיון דריש ירחא קרו ליה מותר בו דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל כתב רבינו נר"ו מדמדמינן בסוף פרקין שטרות לנדריה לענין אדר סתם משמע דכן הדין לענין שטרות הילכך כשראש חדש הוא שני ימים אע"פ שיום הראשון הוא שלהי חדש חסר שעבר כשכותבין שטרות כותבין ומונין ליום ראשון (ואם מנו ליום ראשון) ואם מנו ליום החדש השני ה"ז מוקדם ופסול שאם הוא שלישי לחשבון יום שני ימנו הדיינין לחשבון יום ראשון ויטרפו מן הלקוחות מיום המוקדם וכשהוא כותב ביום החדש הראשון כותב בחדש פלוני ואין כותבו על שם חדש שעבר ואם עשה כן ה"ז מוקדם ופסול שהשטר נעשה בחדש השני ויאמרו שקודם לכן נעשה שאין יום ראשון של חדש שני נקרא על שם החדש שעבר בלשון בני אדם וביום החדש השני כותב ביום שני ומחרתו יום שלישי ואם יכתוב יום שני יפסל משום מוקדם הלכך צריך ליזהר בכך וכשכותבין ביום ראש החדש הראשון כותבין ביום פלוני שהוא ראש חדש ואם ביום החדש השני היה מעשה כותבין כן בפירוש או כותבין סתם בשני ימים לחדש אבל בגיטין צריך לכתוב כשהוא ביום ראשון ביום שלשים לחדש תשרי שהוא ראש חדש מרחשון כדי להחמיר וכן כתבו בתוס' ע"כ דברי רבינו נר"ו אבל בכל הגליל נוהגין למנות לשטרות מיום ראש החדש הב' ואפשר לדון שלא יהא השטר פסול משום מוקדם שגם כל בתי דינין שלנו כשיוצא שטר בפניהם אינם מונים אלא מיום שני ואין לנו לחוש שמא יוציאנו עליו בגליל אחר שהן מונין מן הראשון ויטרוף לקוחות מנכסים שקנה שם שלא כדין דהא מילתא דלא שכיחא היא ואם אין אנו אומרים כן ליקרען כמה שטרות וכיון שדין שטרות כדין נדרים אף בשטרות אין לנו אלא כפי מקומן ושעתן וכעין שאמרו לענין נדרים וכל שיוצא בו שום שטר שלא במקום כתיבתו אין לו לדיין לדון לו בזה עד שידע מנהג מקומם כיון שהדבר ידוע כי מנהגות חלוקות יש כנ"ל עכ"ל:

[שם] איבעיא להו אמר קונם יין שאני טועם יום מאי וכו'. דיניה כהיום דלישתרי לכשתחשך או כיום אחד דליתסר מעת לעת וכיון דבעיין לא איפשיטא נקיטינן לחומרא דיום כיום א' דיניה ואסור מעת לעת:

מתני' עד הפסח וכו'. פי' דלשון בני אדם משמע עד ולא עד בכלל ולפיכך אינו אסור אלא שיגיע:

עד שיהא וכו'. משמע עד שיהא כולו ולפיכך אסור עד שיצא:

עד פני. הוא מחלוקת דרבי מאיר ורבי יוסי דרבי מאיר סבר דלא מחית איניש נפשיה לספיקא דכיון דכל יומא דפסחא פנים ליומא דבתריה ודאי פנים ראשונים של פסח קאמר ומותר בליל ט"ו כאילו אמר עד הפסח דאי לא הוה ליה לפרושי פנים אמצעים או אחרונים ורבי יוסי אסר בכלן דסבר מחית אינש נפשיה לספיקא והאי פסקא כהלכתא תליא באשלי רברבי דאילו ממתני' דהכא כיון דקי"ל בעלמא דר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי פסקינן כותיה ואסור עד שיצא אבל בגמ' רמי מקדושין פרק האומר דתנן מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים ואמר קדשתי את בתי גדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות וכו' כולן אסורות דברי ר"מ חוץ מן הקטנה שבקטנות דאיכא לספוקי בגדולה שבכת שניה אלמא סבר מחית אינש נפשיה לספיקא. ורבי יוסי אמר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות דלא מחית אינש נפשיה לספיקא וכי קאמר גדולה אמרינן דודאי גדולה שבגדולות קאמר אלמא איפכא אית להו ותירץ בגמ' מוחלפת השיטה כלומר אין הכי נמי דאיפכא סברי דר"י סבר לא מחית אינש נפשיה לספיקא אלא כאן החליפו שיטתן וראיה לדבר דהכי תניא בברייתא בפי' זה הכלל כל שזמנו קבוע ואומר עד פני ר"מ אומר עד שיצא ור' יוסי אומר עד שיגיע הרי מפורש דר' יוסי סבר דלא מחית אינש נפשיה לספיקא ואינו אסור אלא עד שיגיע (ב) דכיון דהיאך סוגיא בדוכתא בנדרים אע"ג דאיכא סוגיא התם בקדושין דמשמע מינה דמתני' כדקיימא קיימא סוגיא דהכא עיקר ועוד דאיכא ברייתא דמסייע לה זהו דעת הרמב"ם ז"ל אבל הרמב"ן ז"ל פסק כסוגיא דהתם דאמר [דף סה.] לעולם לא תיפוך ומתני' לא במעייל נפשיה לספיקא פליגא אלא בלישנא בעלמא דר"מ סבר עד פני עד קמי פסחא משמע ור' יוסי סבר עד דמתפני פסחא משמע ולפום ההיא סוגיא מתניתין כדקיימא קיימא ושפיר עדיפא לאוקמי מתניתין מלאפוכי הילכך לר' יוסי אסור עד שיצא והכי הלכתא:

[[דף סא ע"ב] מתני' עד הקציר עד הבציר וכו'. פי' המסיק זמן לקיטת זיתים אין אסור אלא עד שיגיע ואפילו אמר עד שיהא הקציר וכדקתני טעמא זה הכלל כל שזמנו קבוע כלומר שיש להמשכתו זמן קבוע כגון פסח שקבעה לו תורה ז' ימים א' הוא דאמרינן דכי אמר עד שיהא אסור עד שיצא דכיון דידע זמן המשך איסורו אוסר עצמו בו וכל שאין זמנו קבוע כגון קציר ובציר שאין להם זמן קבוע דזמנין מבוכרין זמנין מאוחרין אפילו אמר עד שיהא אינו אסור אלא עד שיגיע שאין אדם אוסר עצמו בזמן שאין לו קצבה:

ירושלמי קבע זמן למשתה בנו ואמר קונם יין שאני טועם עד שיהא משתה בני כמי שזמנו קבוע או מאחר שיכול לדחותו לאחר זמן כמי שאין זמנו קבוע ולא איפשיטא ולחומרא וי"א שאם נשבעו על הדבר כדבר שזמנו קבוע הוא דמסתמא לא מאחר ליה כיון שהקפידו כ"כ בדבר ואע"פ שאפשר להעביר המועד מדעת שניהם וצ"ע:

מתני' עד הקיץ וכו'. בין שאמר קונם עד הקיץ או עד שיהא אינו אסור אלא עד שיגיע דהא אין לו זמן קבוע ואימתי זמנו משיכניסו התאנים בכלכלות ולא משעה שאדם לוקט בכורי תאנים:

שיקפלו המקצועות. מקצועות נקראים הסכינים המיוחדים לחתוך תאנים שעושין מהן עיגולין ואף העגולין עצמו נקראין כן על שמן וקרא קרי לסכינין מקצועות דכתיב (ישעיה מד) יעשהו במקצועות וכשמסלקין אותן סכינין הוא גמר מלאכה של אותה חתיכה:

אבל לא קציר שעורים. דשעורים הוא בכורים לחטים:

הכל לפי נדרו לפי מקום הנדר שממהר כמו בבקעה או מאחר כמו בהר ואם נדר בהר אע"פ שהלך אחר הנדר לבקעה והגיע קציר חטים כיון שעדיין לא הגיע קציר של הר אסור עד שיגיע קציר של הר וכדאיתא בגמ' דבתר מקום שעת הנדר אזלינן ולא בתר שמגיע זמו הנדר וזה כלל גדול בנדרים ומהא אפשר למידק דהא דבעינן קציר חטיר ולא סגי בקציר שעורים היינו לפי מקום הנדר דרובן חטין קא אכלי ואין דעתן לקצור שעורים אבל במקומות שרובן אכלי שעורים קציר סתמא לחם של שעורים הוא:

[שם] גמ' תנא כלכלה שאמרו וכו'. פי' כלכלה של תאנים דלשון קיץ אמר ודוקא תאנים משמע דקיץ לשון קציצה ותאנים הם פירות שנקצצין ביד ממקום חבורן דאילו ענבים לא מקצצן ביד אלא בכלי וההיא חתיכה מיקריא:

כלכלה. סל:

פיסקא עד שיקפלו רוב המקצועות וכו'. פי' סכינין או מחצלאות שנופלין עליהם התאנים ולשון יקפלו שיסלקו כמו (שבת דף קיג.) מקפלים את הכלים:

מותרות ופטורות וכו'. משום דלא קפדי בעלים מעתה על התאנים הנשארות ואפקורי מפקרי להו ולפיכך פטורות מן המעשר דקי"ל הפקר פטור מן המעשר: