נימוקי יוסף על נדרים א.

כל כנויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות וכו'. פי' הנדר הוא בב' עניינים נדרי הקדש ונדרי איסר מדכתיב מוצא שפתיך וגו' דרשי' פ"ק דר"ה [דף ו.] קדשי מזבח וקדשי בדק הבית וצדקה כדאמרי' התם [שם] בפיך זו צדקה וקבעו להם חכמים זמן לתשלומין שלש רגלים ולצדקה אמרי דמחייב לתת אותה לאלתר ודיני נדרים אלו מפורשים בסדר קדשים נדרי איסר הם מפורשים במסכתא זו ונפקי מדכתיב (במדבר ל) כי ידור נדר לה' וגו' והם בג' דרכים עיקר הנדר וכנוי הנדר ויד הנדר עיקר הנדר הוא שיאמר ככר זה עלי קרבן או כקרבן שתולה אסורו בדבר הנדור כדתנן לקמן [דף יג.] קרבן שאוכל לך כקרבן שאוכל לך אסור כנוי הוא הקורא לדבר בשם שאינו עיקר אלא טפל מלשון המכנה שם לחברו הכא נמי שקורא לקרבן קונם או קונח או קונס ומשום שהן לשונות הגוים שהיו באותו זמן האומר ככר זה עלי קונם או כקונם הוי כאילו אמר קרבן אפילו למלקות ולקרבן כדאי' ריש מס' נזיר [דף ב.]. פתח בכנוין דעיקר קרבן וכן כנויי חרמים הם חרמי הקדש שאמר דבר זה חרך אם לענין איסור שאמר דבר זה אסור עלי כחרך או כדתנן לקמן [דף מז:] הריני עליך חרם הנידר אסור הרי את עלי חרם המדיר אסור שאם אמר חרך מהני. ובכנוי שבועה שבותה שקוקה שאמר שבותה שאוכל או שלא אוכל ומהני כאילו אמר שבועה שאוכל והעלו המפרשים ז"ל דבלא הזכרת השם כלל מיירי דאילו כשאמר שבועה בשם שלא אוכל מאי איריא משום כינוי תיפוק ליה משום הזכרת השם דהויא שבועה כדאמרינן התם [לקמן דף כב:] מארי כולה לא אכילנא (א) באלהא דישראל לא מגלינא (ע"ז דף כח.) והיינו דוקא לענין איסור אבל לענין מלקות בעי הזכרת שם דבכל אזהרות של תורה כתיב בהו שם לא תשא את שם (שמות כ) לא תשבעו בשמי (ויקרא י״ט:י״ב) וכן בשבועת העדות ושבועת הפקדון בעי' הזכרת שם או כנויו או שיאמר בשבותה האמורה בתורה שידועה שהיא בשם וטעמא דילפינן (שבועות דף לה:) אלה אלה מסוטה דמפורש בה יתן ה' [אותך] לאלה (במדבר ה) ושבועת הפקדון יליף [שם] תחטא תחטא משבועת העדות וכן בנזירות (נזיר דף ב.) אם אמר הריני נזיח או פזיח הוי כאילו אמר הריני נזיר שהואעיקר נזירות. ויד הנדר הוא שלא יזכיר לשון איסור ולא לשון קרבן ולא לשון קונם ושאר כנויין והיינו סיפא האומר לחברו מודרני ממך שאני אוכל לך והוי כאלו אמר הריני מודר ממך שיהא עלי כקרבן מה שאני אוכל משלך שני כמו שאני לי ולך שבמסכתא זו כמו משלי משלך דהאי תנא ירושלמי הוא דקליל בלישניה ונקראו ידות מפני שאינו שלם אלא יש בו מקצת הענין והוא מלשון ידות הכלים שהוא מקצת הכלי והאומר הריני נדור (נדור) מככר זה הוי יד או ככר זה עלי איסר או איסור ולא גרסינן שאיני ולומר מודרני ממך שאין אני אוכל משלך דבכה"ג לאו איסור הוא דנדרים מיתסר חפצא עליה הוא כלומר שיאסור שום דבר לעצמו וזה לא הזכיר שום דבר שאסרנו עליו אלא שאוסר עצמו שלא יאכל משלו שהוא איסור גברא ולא איסור חפצא:

מנודה. לא אמר מרוחקני או מופרשני אלא מנודה והיינו (ב) דמפיק ליה אם לשון ריחוק הוא כדמתרגם בנדת טומאתה בריחוק סאובתה והוי ליה כמרוחקני או לשון נידוי הרגיל בדברי חכמים ואינו כלום לענין איסור נכסיו:

חוכך. מלשון נתחכך בכותל שכן דרך בני אדם שהוא מסופק בדבר המחשבה שכופף בעצמו ומתחכך א"נ מטעים הדבר אל חכו:

[דף ב ע"ב] גמרא פתח בכנויין ומפרש ידות האומר לחברו מודרני ממך וכו'. פי' פתח כלומר דמלישנא דמתני' משמע דבעי לפרושי בכנויין דפתח ביה ואיהו לא מפרש אלא ידות. איניש איירי בהו כלומר כלום איירי בהם שום תנא בשום דוכתא דידות נדרים כנדרים דלא קתני להו הכא. וידות היכא כתיבן כלומר דאילו מסברא אינם כלום ואע"פ שנתכוין לנדר דרחמנא אמר (במדבר ל׳:ג׳) ככל היוצא מפיו יעשה ולבטא בשפתים והני דברים שבלב נינהו ומייתי לה מקרא ומיהו סברא הוא דלא איירי קרא אלא בידים מוכיחות כדלקמן:

לעשות ידות נזירות וכו'. לישנא יתירא דנזיר להזיר קא דריש ולרבות דבין קאמר בהדיא הריני נזיר דהוא עיקר נדר של נזירות בין האומר אהא או האומר הריני הוי נזיר וכדאוקמא שמואל בגמרא (נזיר דף ב:) בנזיר עובר לפניו דהוו ידים מוכיחות:

אין לי דידות הוו כעיקר הנדר אלא בנזירות דאיכא יתורא דאילו כתיב בנדרים נדר לנדור הוי נמי רבויא אבל לנדור נדר דברה תורה כלשון בני אדם:

מקיש נדרים. ואי לאו דאקשינהו קרא לא הוה ילפינן נדרים מנזירות לענין ידות דאיכא למפרך מה לנזירות שכן ריבה בו הכתוב דברים הרבה מה שאין כן בנדרים ותו דלקמן משמע דלוקין על ידות נדרים ואי לאו דאסמכינהו קרא בהקשא לא היו מחייבין מלקות עליהם דלא היו עונשין מלקות ושאר חיובי ב"ד אלא בדבר הלמד מן המקרא בג"ש או בהיקשא אבל דבר הלמד במה מצינו אין לוקין עליו ולפיכך אצטריך היקשא:

[דף ד ע"ב] אמר שמואל בכולן עד שיאמר שאני אוכל לך וכו'. פי' בכולן עד שיאמר לא תימא דמתני' או או קתני או מודרני ממך אסור או שאני טועם לך אסור אלא אינו אסור עד שיאמר מודרני ממך שאני אוכל לך משום דהויין ידים מוכיחות דמאיסור אכילה מדיר נפשיה:

דלא (ג) משתבעינא וכו'. שאין משמעות לשונות הללו לשון איסר אלא לשונות של הרחקה בעלמא מדבורו וממשאו וממתנו ומלישב בד' אמות שלו וכיון דאיכא למשמע מינה שאר הנאות וליכא ידים מוכיחות לשם איסור אינו איסור כלל ואפי' לאשתעויי בהדיה והיינו דקאמר לא משמע דאמר אסור כלומר אין במשמעותו שום איסור וכן הסכימו רוב המפרשים ז"ל דאינו חייב להרחיק כלל: