נימוקי יוסף על נדרים יט.

שאיני אוכל וכו' מותר בחלופיהן וכו'. ואפי' באומר אלו דהא פריש שלא אסר [אלא] אכילתן וטעימתן וחלופיהן וגדוליהן לאו עצמו נינהו והרי לא אכל מהם ולא טעם מהם תדע דמעשה ידי אשתו אלו הם שהוא ענין פרטי ומסויים ומותר בחלופיהן וגדוליהן:

בדבר שזרעו כלה. כגון זרע קישואין ודלועין וכיוצא בהם משום דהני אחריני נינהו:

אבל בדבר שאין זרעו כלה כגון הבצלים והשומין אפילו גדולי גדולין אסורין. בין ברישא בין בסיפא דהנך נמי קמאי גופייהו נינהו אלא שנתוספו. וכתבו מן הפרשנים ז"ל דבזרען כלה דסיפא דמותרין הגדולין מותר לזדען לכתחלה כדי שיהא מותר בגדוליהן אע"פ שאסור להחליפן דהאי בידי אדם והאי בידי שמים:

מעשה ידיך. לאו דוקא דהא דבר שאין בו ממש הוא אלא אמר יקדשו ידיך עלי למעשיהן או למה שאני אוכל ושאני טועם בסיפא א"נ מעשה ידי אשתו לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא א"נ אפילו אמר מעשה ידיך דוקא [לעיל דף טו.] ואסור בבל יחל מדרבנן:

אסור בחלופיהן. הפת שאופה הקמח שטוחנת הצמר שהיא טווה כולן אסורין לו הן וחלופיהן שהרי אסר הנאתן עליו וכתבו בשם הרב החסיד ר' יונה ז"ל דכיון שאין האיסור בא עליו במה שארגה אשתו או עשתה מפני גופו של דבר אלא מפני שהוא אסור ליהנות ממעשיה א"כ כל שמכרו הדבר ההוא יכול הוא ליהנות מן השאר וכעין מה שאמרו (ע"ז דף מט:) בבגד שארגו בכרכר של ערלה או של עבודת כוכבים לר' אליעזר יוליך הנאה לים המלח ואפי' מאן דלא שרי בההיא מודה בהא שהוא מותר ליהנות מן השאר שהרי אינו נהנה ממעשה אשתו וזה ברור ע"כ:

שאיני אוכל אמר קונם עלי מעשה ידיך (א) שאני טועם מותר בחלופיהן ובגדוליהן שהרי לא אסרן להנאה אלא לאכילה וטעימה ואע"פ שאמר מעשה ידיך שהוא ענין פרטי ומסויים והוי כאילו דפירשנו לעיל דהא לישנא למשרי אמרה ובלבד בדבר שזרעו כלה שאז אינו טועם ממנו כלל אבל בדבר שאין זרעו כלה הא טועם מגוף מעשה ידיה:

ואפילו גדולי גדולין. כגון שזרעה בצלים אפילו נתלשו כמה פעמים אסורים שיש בהן מן העיקר:

אבל חליפיהן מותרין. אע"ג שאין זרעו כלה דלענין חליפין כיון שלא אסרן אלא באכילה וטעימה מה לי זרעו כלה או אין זרעו כלה:

ואסיקנא בפירקין דלעיל לענין קונם שהוא אסור הנאה שאם אסר שום מידי לחבריה מותר בחילופיהן דדבר שלא בא לעולם נינהו. מיהא מאן דאסר מידי לנפשיה אסור גם בחליפיו דכי היכי דאדם אוסר לעצמו מה שאינו שלו אוסר נמי דבר שלא בא לעולם:

שאת עושה איני אוכל עד הפסח. מדלא קאמר בסיפא מה שאת עושה עד הפסח איני אוכל דהא משמע איני אוכל לעולם אלא תלה איני אוכל עד הפסח אלמא שאינו אוסר לעצמו שלא לאכול ושלא להתכסות אלא עד הפסח אבל מן הפסח ואילך מותר לאכול ולהתכסות ממה שעשתה קודם הפסח וממה שתעשה אבל סיפא שתלה מעשה ידיה לעד הפסח ולאיני אוכל ואיני מתכסה לא תלאו בזמן משמע שאוסר עליו מה שתעשה עד הפסח שיהיה אסור עליו לעולם ומיהו מה שתעשה לאחר הפסח פשיטא דמותר דהא לא אסרו עליו כלל:

שאת נהנית לי עד הפסח וכו'. הוא עומד סמוך לפסח וקיצר האיסור והאריך התנאי שאמר אם הולכת עד חג הסכות:

הלכה לפני הפסח. הרי הלכה שם קודם החג ועברה על התנאי לפיכך אסורה היא לו עד הפסח אבל מותרת (ב) עד הפסח:

לאחר הפסח. הרי מ"מ הא הלכה קודם החג ואם (שמא) נהנית ממנו למפרע קודם הפסח עבר בבל יחל דברו הבעל לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב שהאוסר על חברו הוא שחייב בלאו ולא הנאסר ולדעת המפרשים האחרונים ז"ל היא שעשתה האיסור חולין שעברה בבל יחל והאוסר עבר בלפני עור לא תתן מכשול:

עד החג. אם הולכת עד הפסח הרי עברה האיסור. ופי' אסורה בהנאתו אם אחר שהלכה שם קודם הפסח נהנית ממנו בין קודם הפסח בין לאחר הפסח הרי זה לוקה משום בל יחל דברו. ואף אם לא הלכה עדיין אסורה בהנאתו מספק שמא תלך קודם הפסח והאי איסורא מדרבנן משום חששא בעלמא. ומותרת לילך לאחר הפסח מילתא דפשיטא היא דהא ליכא שום איסורא אלא אגב דנקט ברישא תרי בבי בהלכה לבית אביה נקט בסיפא נמי הכי. ובפרק אלו מותרין לעיל [דף טו.] כתבנו קצת מזה:

סליק פירקא [דף ס.] קונם יין שאני טועם היום אינו וכו'. פי' היום היה עומד בבקר או בחצי היום אפי' היה עומד סמוך לחשכה ואמר קונם יין שאני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך דהיום משמע תשלום היום הזה דהיינו עד צאת הכוכבים בינונים שהוא לילה ברור כדאיתא בפ"ב דשבת [דף לה:] (ג) אוכל בין השמשות אסור דספיקא הוא ובכל דאורייתא נותנין אותו לחומרא:

שבת זו. היה עומד בתוך ימי השבוע שימי השבוע נקראין שבת ואמר קונם יין שאני טועם שבת זו אסור בכל השבת וגם ביום השבת לפי שהשבת היא נחשבת עם ימי החול ולא אמרינן כיון שהוא קדש לא מחשב בכלל ימי החול. אבל אין לפרש שבת זו כגון שעומד ביום השבת (ד) או שאמר שבת זו אסור בכל השבוע הבאה וגם ביום השבת עצמו ואע"פ שהוא מן השבוע שעברה לפי שמן הדין אינו אסור אלא ביום שעומד בו בלבד וכדאמרינן (ר"ה דף יב:) באומר שנה זו שאפילו עמד בכ"ט באלול כיון שהגיע תשרי עלתה לו שנה ואע"פ שאילו אמר לשנה היה מונה י"ב חדש מיום ליום וכדתניא בהדיא פ"ק דראש השנה [שם] ופרישנא טעמא התם משום דלצעורי נפשיה קביל עליה והא אצטער:

חדש זה. וכן היה עומד בתוך החדש ואמר חדש זה אסור (כיון) כל החדש אבל ר"ח הבא אחריו מותר כי הוא נדון להבא ומוקים לה בגמ' דאפילו אם ראש החדש (ה) בימים מותר ביום ראש חדש הראשון ואע"ג דקי"ל דיום ראשון של ר"ח שעבר הוא ויום שלשים הוא מ"מ ריש ירחא קרו ליה ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם: