נימוקי יוסף על נדרים טו:

מ"ט סעודתו וכו'. הפי' הנכון הסכימו עליו ז"ל הוא שלא נתנה לו במתנה גמורה שאין דרך העולם שיהא טורח בסעודה ואחר שפתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג והכל מתוקן לסעודה לשמחת בנו יתן הכל לאחר אלא ודאי לא נתכוון זה אלא שתהא נקראת על שם המקבל כדי שתהא מותרת לאביו שהיה נדור הנאה ממנו לא שתהא שלו לעשות ממנה שום דבר אחר ולא דמי להא דתנן לעיל נותן לאחר לשום מתנה והלה מותר בה דהתם לא טרח בשום דבר אלא שנתן לחברו מן המעות או מן הככר שבידו וליכא מדעם דמוכח דלא גמר ואקני ואע"פ שנתכוון בזה לההנות את המודר מה בכך מכל מקום איהו גמר ואקני לאותו אחר ואילו הכא אנן סהדי דלא גמרי ואקני הואיל ואחר כמה טריחות שטרח נתנה לו מיהא כתב הרשב"א ז"ל דדוקא כשאמר כן בשעת המתנה אבל לאחר מכן לא כיון דבשעת מתנה לא אמר מודי אבל הרמב"ם ז"ל כתב ואפילו אמר לו כן לאחר המתנה והריטב"א ז"ל נתן טעם לדבריו משום דהוכיח סופו על תחלתו שלא גמר ליתן מתחלה ואומדנא דמוכח הוא דמחמת סעודתו הוא וכאילו פי' דמי והיינו דאמרינן בעלמא (גיטין דף סו. וחולין דף לט:) ואם הוכיח סופו על תחלתו אסור ודוקא בבא ואומר לו כן דרך תנאי וקפידא אבל בבא ואמר לו דרך פיוס הא ודאי אין כאן הוכחה לאיסורא אדרבה הוכיח סופו על תחלתו שגמר בלב שלם ואפילו היה בטוח בתחלה שיקבל פיוסו ובזה אין לתמוה על דבריו ז"ל כמו שתמה עליו רבינו נר"ו ואע"ג דמאי דקתני מתני' ואינם לפניך בשעת המתנה משמע אנן הכי אמרינן דמתני' לאו דוקא אלא דמעשה שהיה כך היה אבל כשאמרו חכמים כל מתנה (א) שאם הקדישה דעתם לכלול בזה אפי' באומר ויבא אבא ושיאמר כן לאחר המתנה כנ"ל עכ"ל וכיון דאסיקנא דהוי תנאי גמור ומהני אם לא מטעם סעודתו מוכחת שמענו שהאומר לחברו שדי נתונה לך ואתה תעשה לי או לפלוני כך וכך כיון שיש לו הנאה או לאחרים מכח תנאו תנאי גמור הוי והא דאמרינן פ"ב די"ט [דף כ.] בההוא דאמר להו הבו ד' מאה זוזי לפלניא ולנסוב ברתאי ארבע מאות זוזי שקיל ברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב דמשמע שאין לשון ויעשה כך וכך לשון תנאי הא תירצה הריטב"א בשם רבו הרא"ה ז"ל דשאני התם שאין ההנאה אלא למקבל המתנה וכאילו נותן לו שתי מתנות עד דלימא איפכא לינסוב ברתאי והבו ליה דמשמע הבו ליה בנדוניא אע"פ שכתב הרשב"א ז"ל הפך הדין מזה והביא ראיה מהא דפ"ב דיום טוב:

[שם ע"ב] ההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי דכיתנא וכו'. פי' דהוה שמיט כיפי היה גונב אגודות של פשתן:

אמרו ליה וכו' מה תהא עליו. למה לא יקנה אותם ואם תאמר ואפילו אסרם עליה אפ"ה בניו יזכו בהם דהא תנן (ב"ק דף קט.) נותן לבניו או לאחיו וכדפירשנו לעיל י"ל דמעשה כך היה שהיו לו לההוא גברא שני בנים חד דמעלי וחד דשמיט כיפי והכירו באב שהיה דעתו לתת כל נכסיו לבריה דמעלי ומש"ה אמרו ליה אי הוי בר ברך צורבא מרבנן למה לא יזכה בנכסים ואהדר להו שפיר קאמריתו ליקני הדין פלגא ואי הוי (ב) בריה צורבא מרבנן ליקנייה (ג) בריה לההוא פלגא ואי לא ליהוו כולהו להך ברא דמעלי ואע"ג שהבן המודר מזכה לבנו כיון שאין לו קנין בהם כלל לא מיתהני גופו כלל ולא יאסר עליו ומיהא יותר מחוור מלשון הגמ' שצוה לאחר שהיה שם שיתנוה לבן בנו אי הוי צורבא מרבנן ויש למדין מכאן דאדם יכול להקנות למי שלא בא לעולם בענין זה שיתן למי שהוא בעולם ע"מ להקנות לאותו שירצה כשיבא לעולם והדין אמת דבענין זה מותר דהא אין בזו הקנאה אבל מכאן אין ראיה דהכא כבר היה בר בריה לעולם מדאמרינן לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן:

קני ע"מ להקנות. לאו דאמר הכי בהדיא אלא שאנו דנין דבריו שכן הוא משמעותם ואומדנא דמוכח הוא דלא עבד מתנה לזה כלל אלא קני ע"מ להקנות הוא ובדרך תנאי גמור ולא דמי למתנה ע"מ להחזיר שהיא נמי קני על מנת להקנות דהתם זוכה בה לשעתו ומשתמש ממנה אבל הכא לא זכי ליה כלל:

וכל קני ע"מ להקנות. אמר כל לאיתויי דאפי' עבד כה"ג מרצונו ולא ע"י פיוס אחרים שיפייסוהו על בר בריה אפ"ה לא קנה וא"ת ומאי שנא מזכייה שאדם מזכה לחברו על ידי אחר אע"פ שהאחר אינו זוכה כלל י"ל דהתם הוא שהנותן הוא דמזכה עכשיו ושלוח זה כידו אבל כאן לא מזכה לבר בריה מידי עכשיו אלא שמקנהו ליה בצואתו שאם שמא יהיה צורבא מרבנן בר בריה שיזכהו בנכסים אלו ואם הוא לא קנה כלל היאך מקנה. ורב נחמן אמר וכו' דהא סודרא נהי דמודה רב נחמן במקנה לאחר ל' יום (כתובות דף פו:) דלא קנה בעומדת באגם כיון דהשתא לא קני והכא נמי לא קני עד דהוי צורבא מרבנן מ"מ אמר דקנה הכא משום דכיון דלא אמר בהדיא דלא ליקני עד דהוי צורבא מרבנן ואמר סתמא כמאן דאמר מעכשיו ולכי הוי דמי ולפיכך מדמי ליה לקנין סודר דכי יהיב קונה סודריה למקנה אינו מזכהו בו לשום דבר אלא שיהא לו בו קנין בכדי שיקנה לו קרקע שלו וחשבינן ליה קנין ואע"ג דמקנה ליה בקנין מהשתא היינו הך וכדאמרן ורב אשי דחי ליה דכיון שלא רצה להקנות אלא כי היכי דלקנייה לבר בריה מסתמא לא נתכוון שיקנה עד אותה שעה וההיא שעתא כלתה לו קנייתו בין שהקנהו בקנין או בחזקה דהא הדר סודרא למריה מה שאין כן בקנין סודר דקני ע"מ להקנות מן השתא מקמי דמהדר סודרא דסתם קנין מעכשיו הוא ועוד דשמא לא הוי ע"מ להקנות גרידא אלא דאית ביה קנין דאי בעי לעכובי בידו הסודר שהקנהו אפשר דמצי עביד ואע"ג דרב אשי ודאי הוה מודה בעלמא דסתם קנין וחזקה כמעכשיו שאני הכא דכיון דבריה רשיעא אנן סהדי דלא בעי לזכוייה כלום עד דהוי בר בריה ראוי לזכות. וכתב הרשב"א ז"ל דהא דאמרינן דלא קני היינו דוקא בקנין ומשיכה וחזקה שאינן מתקיימין אבל בקנין שטר שהשטר קיים ועומד לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן קני דהא המקדש את האשה בשטר ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום מקודשת אם לא נאבד השטר ולא נתקרע וכן לענין גט כדאיתא התם (גיטין דף עד.) ולשון הרנב"ר ז"ל ולי נראה דהכא אפילו בשטרא לא מהני דהאי גברא מצוה מחמת מיתה הוה ואי בשעתיה לא קני לאחר מיתה לא קני דאין שטר לאחר מיתה והיינו דקא פליג רב אשי סתמא:

והא מתנת בית חורון דקני ע"מ להקנות הוא. ומעכשיו (ד) מהני ליה ע"מ להקנות ואפ"ה לא קנה דאי קנה ליהוי מודר מותר בו ואי משום דלאו דעתיה למיתן ליה ולא מידי אלא שיהא אמצעי כדי שיבא אבא ויאכל ה"נ הכי הוא דלא יהיב מידי להאיך אלא שיהיה אמצעי לאקנוייה לבר בריה:

זמנין אמר ליה משום דסעודתו מוכחת עליו. שיש שם הוכחה גמורה שרוצה דליתהני אבוה מידו ולא מאיניש אחרינא נמצא דלא מקנה ליה ולא מידי אפילו להקנותו אבל הכא אדרבה ניחא ליה להאי גברא דליתהני בר בריה ואי לא מקני ליה ע"מ שיהא לו כח להקנות לכי הוי צורבא מרבנן אם כן לא היה זוכה בהם בר בריה אי מיית האי גברא ביני ביני דלא הוי זה צורבא מרבנן:

זימנין אמר ליה ר' אלעזר היא. ההיא דבית חורון והחמיר במודר הנאה כמו שמחמיר בויתור שאסור בדריסת הרגל המודר אע"ג דלדיני ממונות שריא דריסת הרגל דלית בה משום גזל ה"נ לענין ממון קני על מנת להקנות כי הך גוונא דמתנת בית חורון קנה וכתב הריטב"א ז"ל דהאי לישנא מוכח דאפילו במודר הנאה דוקא משום דאיכא סעודה מוכחת אבל בנותן מתנה דעלמא ע"מ לתת למודר הרי המודר מותר בה שהרי אינו זוכה אלא מכח האחרון:

מאי לאו לאיתויי הא מילתא דכיפי. דאפילו לענין דינא קני ע"מ להקנות לא קנה:

(ה) לישנא בתרא דרבא. דאפילו יבא אבא ויאכל אסור משוס דסעודתו מוכחת עליו. ולענין הלכה בדין חליפי סודר הלכתא כרב נחמן דאי תפיס ליה לא מתפיס דהא רב אשי בלשון דילמא הוא דקאמר ומאן לימא לן והא איתיה רב נחמן דאמר לן ועוד דרב אשי גופיה ס"ל כרב נחמן פ"ק דקדושין [דף ו:] גבי מתנה ע"מ להחזיר דלא קני באשה גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין ואס"ד דאי תפיס מיתפיס מאי גזירה אין לך כסף גדול מזה ואמאי אין אשה נקנית בחליפין אלא ודאי רב אשי גופיה הכי ס"ל והכא דרך דחייה בעלמא הוא דדחי ליה לרב נחמן ומיהו לענין קני ע"מ להקנות משמע דלא קי"ל כרב נחמן דבהא רב אשי פליג עליה לגמרי משום טעמא דסודרא קני ע"מ להקנות מן השתא הוא אבל הכא הדר סודרא למריה אלא שהרמב"ם ז"ל פסק בשתיהן כר"נ משמע דס"ל ז"ל דכיון דפירכא קמייתא דרב אשי דרך דחייה היא כדכתיבנא כל מאי דקאמר ליה לדחויי מיכוין ולאו לאיפלוגי עליה וכן כתבו מן המפרשים ז"ל:

סליק פירקא [דף מט.] הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק וכו'. פירש הנודר דאמר קונה מבושל עלי מותר בצלי דבנדרים הלך אחר לשון ב"א ולא מיקרי אינשי מבושל אלא למה שנתבשל בקדרה כל צרכו לאפוקי צלי ושלוק ולפיכך מותר בצלי ושלוק וכ"ש במעשה קדרה עבה דהשתא הנודר מן התבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק כדאיתא בסמוך מותר במעשה קדרה עבה הנודר מן המבושל שמותר בצלי ובשלוק לא כ"ש והכי איתא בירושלמי [ה"א]. קונם תבשיל כו' במעשה קדרה. כגון כרוב ושאר מיני תבשיל שאדם מלפת בו את הפת דאמרינן בגמ' דהאי תנא כל מידי דמתאכלא ביה ריפתא תבשיל קרי ליה:

ומותר בעבה. כגין דייסא דאכלי ליה בלא פת ואע"פ שאמר שאני טועם ולהך רבותא נקטיה:

ביצת טרמיטא. מפרש בגמ' דשלקי לה במיא חמימי אלפא זימני ואלפא במיא קרירי עד דמזוטרא כדבלע ליה ולא מתאכיל בה ריפתא ומשמע דדוקא בה הוא דשרי אבל כל שלא נתבשלה כל כך אסורה דהא מיתאכלא ריפתא בהדה והכי איתא בירושלמי: