נימוקי יוסף על נדרים טו.

[דף מו.] מתני' האומר לחברו קונם לביתך שאני נכנס. פי' קונם יהא לי ביתך אם אני נכנס בו וקונם יהא לי שדך אם אני לוקחו מותר. דביתך אמר והשתא לאו ביתיה הוא וה"ה אם נתנן לאחר דמותר אלא דנקט מכרן לרבותא למידק מיניה לאחר מותר אבל מכרן לנודר עצמו אסור כדאסיקנא לעיל [דף לד:] במתנה דככרי עליך ונתנו לו אסור וה"ה מכרו דמה לי מכרו מה לי נתנו אי משום שזכה בקנייתו קודם שיכנס בבית והרי נמצא דבתוך שלו נכנס וכן הדין בככר שזכה קודם שיאכלנו ומשל עצמו אוכל כך הוא במתנה שהרי לא נאסר הנאתו שלא יטלנו ממש וא"כ כבר זכה בו קודם שיאכלנו ואעפ"כ נתנו לו אסור:

לבית זה אסור. דכיון דאמר זה שוויה עלויה חתיכה דאיסורא וממי שיהיה משמע הלכך אפילו מכרו לאחר אסיר וכבר פירשנו לעיל דבלשון זה יש בו נמי קולא כמו שמצינו חומרא שאפילו ברשות אחר איסורו עליו כן מצינו בו קולא דאם נפל וחזר ובנאו אפי' במקומו מותר דלאו זה הוא דבית אחר הוא דכיון דנפל אזדא וכן מוכח בירושלמי [הלכה ג] וכשאמר ביתך ולא אמר זה מצינו בו ג"כ חומרא דאם נפל וחזר ובנאו ואפילו במקום אחר אסור דכל שהוא ביתך קאמר ומוכח שם בירושלמי דכי אמר ביתך ואמר זה דיינינן הלשון שאמר זה ולשון ביתך לא מעלה ולא מוריד אע"פ שמשמעות ביתך אינו כמשמעות זה:

[דף מז.] גמ' בעי אבימי קונם לבית זה שאתה נכנס וכו'. פי' קונם וכו' שאוסר נכסיו על חברו ונהי דפשיט ליה דכשאמר בית זה לעולם משמע מכל מקום קא מיבעיא ליה אפילו בעי למעבד הכי ושיאמר בפי' שאוסרה עליו לעולם ואפילו לאחר שיצאו מרשותו אי מצי עביד כיון דהשתא נכסי ברשותיה נינהו:

או לא. כיון דלאחר מכן נפקי מרשותיה והוו להו כנכסי חברו על חברו. דבשלמא מתני' שאוסרים על עצמו מצי אסר אנפשיה לעולם בין שיהיו של זה או של אחר וכיון שאמר בית זה כבר אסרו עליו לעולם אבל על חברו מהו ומייתי רבא ראיה דמצי אסר מהא דהאומר לבני דכשפירש דבריו לאוסרם אפילו לשיצאו מרשותו ואינם שלו דלאחר מיתה לא יירשני וה"ה כשאמר בית זה דכמפרש לעולם דמי כמשמעות דמתני' וכן היא מסקנא דפרקין דלעיל ואע"ג דלעיל [דף מב:] אמרו שאני התם דאמר בחייו ובמותו אבל לגבי מדיר כשאמר בית זה לא. דרך דחוי הוא ולא סמכינן עליה וכתב הריטב"א ז"ל ומיהו נראה בירושלמי ריש פרק הגוזל [הל"ח] דדוקא שאוסרו מעכשיו ולכשיצא מרשותו אבל לא באוסרו לאחר מותו או לכשיצא מרשותו בלבד עכ"ל:

בחייו ובמותי. סיפא דמתני' דפרק הגוזל [דף קט.] כיצד יעשה נותן לבניו או לאחיו ואם אין לו לוה ובעלי חובות באים ונפרעין מהם והסכימו המפרשים ז"ל לפי' הרמב"ם ז"ל שאמר כי הבן הנאסר הוא שיתן לבניו של עצמו או לאחיו או לוה והיינו רבותא דאילו שיתנם המדיר פשיטא ומיהא לשון נותן כלשון ולא נתן סיחון את ישראל (במדבר כ״א:כ״ג) כלומר שמניחם או מראה להם שיטלום אם ירצו וכזוכין מן ההפקר דאילו לתת להם במתנה ממש הא קא מתהני ואסור ועוד דא"כ היכי קתני לא יירשנו הרי הוא יורשו אלא ודאי כדאמרן וכלשון הרב ז"ל שאומר להם אלו הנכסים שאסר לי אבא כלומר שמגלה להם שאינו נותנן בתורת מתנה ושמענו שהאוסר נכסיו על בנו ומת זוכה הבן ברשותו ומשמע דבעלי חובות נפרעין מהן ובעל כרחו ב"ד מגבין להם אלא שהוא אסור ליהנות בהם ולפרעם מדעת ואסור לשום אדם ליטול מהם שלא מדעתו אבל כשמוחל להם שלא כדרך מתנה מותר ובגמרא הכא [דף מז.] בעו חליפי איסורי הנאה אי אסירי למי שהחליפן או מכרן מקנסא דרבנן ואין ספק דהך בעיא ליתא באיסורי ע"ז ושביעית והקדש שהרי הם תופסין דמיהם אבל בשאר איסורי הנאה כערלה וקונמות ופשיטא דאסור להחליפן דאם לא כן מצינו שהוא מותר בהנאתן אלא בדיעבד קא מיבעיא לן וכדאמרן דנהי דתנן לקמן [דף נז.] האומר קונם פירות אלו עלי אסור בחלופיהן ובגדוליהן מיהא לא ידעינן אי דין דרבנן הוא שיהו תליפין כגדולין ממש ואסורין אפילו לא אסרם בפי' או אם מיירי כגון שאסרם עליו בפי' או שאמר שהיה דעתו גם עליהן לאסרן עליו שאילו כן לעצמו יכול לאסרם אבל אם אמר קונם פירות אלו על פלוני אין אדם אוסר על חברו דבר שלא בא לעולם וחליפין לא באו לעולם ובעיין לאוסר נכסיו לחברו היא ובעי למפשט מהאוסר נכסיו לאשתו שהיא לוה ובעלי חוב באין ונפרעין מן הבעל לכ"ע וע"י ב"ד בעל כרחו דמדעתו לא שרי ליה אליבא דמאן דאמר ומדאוכלת ממה שלותה שהם חליפי נכסי בעלה ש"מ דשרי והא אע"ג דלוה לכתחלה ובעיין הוא דיעבד אי קנסינן ליה ופשטינן שפיר משום דכיון דבשעת שלום אין בעלי חובות נוטלין כלום ולכי שקלי כבר זכתה בהן ופרעון דאתי לבתר הכי כחליפין דיעבד ושמעינן דחליפי אסורי הנאה מותרין למי שהחליפן ודחינן בדיעבד הוא דשרי כלומר דלעולם ליכא בחליפין אלו לכתחלה ולא חשיבי חליפין גמורין שאינה מחליפתן עכשיו דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ולא עוד אלא שגובה ע"י ב"ד גם בעל כרחיה ולא עשתה אלא גרמת חליפין ומי יימר דאתו וגבו דילמא מפייס להו ומחלי ובהאי ודאי לא קנסי רבנן למי שהחליפן אבל בדבר שיש בו לכתחלה שהוא מחליפן לגמרי לעולם אימא לך דקנסינן ליה ואם החליף אסור. הדר בעינן למפשט מהמקדש בערלה דאע"פ שאינה מקודשת דאין כאן שוה פרוטה דאיסורי הנאה נינהו מיהו מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ויהי שהאשה מותרת בהם דלאחרים חליפי אסורי הנאה מותרין אפילו מדרבנן דהא לר' יהודה דחמץ שעבר עליו הפסח (א) מותר בהנאה מן התורה חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר (חולין דף ד:) מפני שהן מחליפין שלא אסרו חכמים אלא לאותן שמכרו והחליפו מכל מקום אמאי היא מקודשת גמורה לבעל שהוא המחליף דכיון שמותר בה הרי נהנה מחליפי ערלה ואע"ג דהני חליפי חליפין הוו הוה ס"ד דכי היכי דבשום מקום לא חלקו בין חליפין לחליפי חליפין דמטעם קנסא עשאום כעבודת כוכבים שהיא תופסת דמיה ודמי דמיה ה"ה לא מחלקינן הכא ודחינן דהכא דיעבד דוקא הוא דמותר ומטעם חליפי חליפין אבל לכתחלה אסור לקדש בהן אבל חליפין גרידי אפילו דיעבד נימא דאסורין וכתבו בתוס' בשם רבינו שמשון ז"ל דדוקא בקנין אשה זו התירו חליפי חליפת משום דלא חשיבא להו הנאה ממש כי אולי הוא קונה אדון לעצמו אבל אם לקח בהם כלי או דבר אחר אפשר דאסור בו מדרבנן מדין חליפין שלא חלקו בין חליפין לחליפי חליפין וכתב עליו הריטב"א ז"ל מלישנא דגמרא לא משמע הכי דלא דחינן אשה שאני וגם לא הודו קצת רבותי ואעפ"כ למעשה ראוי לחוש לזקן ז"ל עכ"ל ובעיין לא איפשיטא וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות נדרים הרי גדוליהן וחלופיהן ספק לפיכך חברו אסור בגדולי פירות אלו וחלופיהן וכתב הריטב"א ז"ל יש פוסקין דפסקו בעיא דילן לחומרא משום דדחינן לה בלשון דילמא וכן נראה בעיני אבל רבינו הרשב"א נר"ו אומר דבעיין לא איפשיטא וכיון דבדרבנן היא נקיטינן לקולא ככל תיקו דרבנן עכ"ל והרנב"ר ז"ל כתב מסתברא דלקולא נקיטינן משום דספיקא דרבנן הוא ואפי' עבר והחליפן חלופיהן מותרין אלא שהביא ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ה מהלכות וכו':

[שם ע"ב] מתני' הריני עליך חרם המודר אסור ובו'. פי' הריני עליך שתהא הנאתי נאסרת עליך כחרם של בדק הבית ובגליל מיירי דסתם חרמים לבדק הבית:

הרי אתה עלי. שאוסר עליו שלא יהנה משל חברו ושמעינן תרתי חדא דחרם כקרבן ואדם אוסר כן ועוד דלשון הריני לא משמע גופו דוקא אלא נכסיו נמי משמע:

בדבר של עולי בבל. שהפקירום עולי בבל לכל ישראל כדברים אלו שמפרש ואזיל:

באר שבאמצע הדרך לצורך עולי רגלים ואע"פ שיש בהם חלק לנודרים לא מקרו נכסים דידהו הואיל ויש לכל ישראל חלק בהם אלא הרי הן כאילו הן של הקדש:

של אותה העיר. שהם דרין בה לפי שאין גופן קנוי אלא לישראל של אותה העיר תדע שאם ימכרו אותה בז' טובי העיר במעמד אנשי העיר מכורין ואע"פ שקודם המכירה כל ישראל רשאין ליכנס בהן ולהשתמש בהן ונמצא שאנשי העיר כשותפין שאוסרין זה על זה. ומפרש ואזיל דברים אלו שהם תיבה שנותנין עליה ספר תורה והספרים ורחבה שעושין בה שורות לאבל והך מתני' דאסר דברים של אותה העיר רבנן היא דאילו ר"א בן יעקב הא אמר במתני' דריש פרקין [דף מה] שהשותפין שנדרו הנאה זה מזה בדבר שאין בו דין חלוקה זה נכנס בתוך שלו וזה נכנס בתוך שלו ודברים אלו דברים שאין בהן דין חלוקה הם וכבר אפסיקא הלכתא כראב"י [בדף מו:] וכל המפרשים תמהו על הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ז דהלכות נדרים כראב"י ופסקה נמי למתני' ומחו לה אמוחא וכבר השיגו הרמב"ן ז"ל בהלכותיו היכי מזכי שטרא לבי תרי ואפשר שהרמב"ם ז"ל כוון למה שכתבו הגאונים בפנים אע"ג דלא קי"ל כוותייהו במאי דשייך לטעמא דראב"י מ"מ במאי דלא הוה פליגי עליה דהיינו שיש לו זכות לשותף בחלקו קיימא לן כוותייהו ונפקא מינה למה שכתבו הגאונים ז"ל כנ"ל:

והכותב חלקו לנשיא. הקשו בגמ' אמאי מתסר אמר רב ששת הכי קתני ומה תקנתן של אלו שלא יהיו אסורין בדברים אלו יכתבו חלקם לנשיא כדתנן מכרן מותר:

א"צ לזכות. שמיד שכתב לו שטר מתנה קנה ואע"פ שלא זכה בשבילו משום דיפה כחו של נשיא:

אלא בהווה. שאין אדם סומך להקנות לאדם אחר דמסתפי שמא יאסרנו עליו:

גמ' תניא ר' יהודה אומר אנשי גליל קנתרנין הן והיו נודרין הנאה זה מזה עמדו אבותיהם וכתבו חלקיהן לנשיא. פי' קנתרנין כעסנין וכתבו חלקיהן לנשיא שלהן שלא יהיו אסורין בדברים של אותה העיר ומעתה הבנים אינן יכולין לאסור זה על זה וכתב הריטב"א ז"ל ואפילו שהדברים האלו לא עשאום הם שהקדמונים מהם עשאום אפ"ה יכולים הללו לזכותם ולהפקיעם על הבאים אחריהם כי אע"פ שהמקדיש הקדישם לכל הדורות אין זה אלא דור אחר דור וכן דעת רבינו הרא"ה ז"ל ומכאן כתבו הגאונים ז"ל שאדם יכול לעשות אגב למטלטלין מדברים שהם לרבים כגון מקומות של בית הכנסת ע"כ:

[דף מח] מתני' המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל וכו'. (פי' ואין לו מה יאכל) הך מתני' תנן בפרקא דלעיל [דף מג.] ולא נשנית כאן אלא בשביל דבר שנתחדש בה שאם הוכיח סופו על תחלתו הערמה הוי ואסור וכמעשה דבית חורון וכבר הקשו בגמ' מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני ואם הוכיח סופו על תחלתו אסור ומעשה נמי בבית חורון וכו':

והוה משיא את בנו. הבן שהיו נכסיו מודרין לאביו:

כל מתנה שאינה. כלומר דנהי דמתנה ע"מ להחזיר הויא מתנה אע"ג דאם הקדישה אינה מקודשת וכדאמרינן בפ' יש נוחלין [דף קלז:] דע"מ שתחזירהו לי הקדישו אינו קדוש דמידי דחזי לי קאמר שאני התם דמ"מ לשעתא מתנה היא אבל מתנה זו דבית חורון אפי' לשעתא אינה שלא נתכוין להקנותה לו כלל אלא שתקרא על שמוכרי שיהא אביו מותר בה והיינו לישנא דמתני' דקתני כל מתנה שאינה שאם הקדישה וכו' ולא קתני כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' משום דתנא הכי קאמר כל מתנה שאינה כלום כזו שהיא בהערמה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה והכי איתא בירושלמי ר' ירמיה בעי וכי אין אדם נותן מתנה לחברו על מנת שלא יקדישנה כיני מתניתא כל מתנה שהיא בהערמה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה:

[שם] גמ' אמר רבא לא תימא טעמא דאמר ליה ואינן לפניו הוא דאסור וכו'. פי' הוא דאסור לפי שכבר פירש שאינו ניתן לו כלום אלא שיהא אמצעי בלבד בינו לבין אביו ולפיכך לא הויא מתנה אבל אמר לו יבא אבא ויאכל מותר דההוא תנאה הוא כמתנה בע"מ שהיא מתנה גמורה וכי מתהני משל מקבל מתנה הוא נהנה דההוא תנאה הוא ומדעתך הוא דקאמר ליה כלומר שיהא זוכה מדעתך ומכחך ולא מכחי אלא אפילו אמר כן אסור: