נימוקי יוסף על נדרים יד:

מחלוקת כשיש בה כדי חלוקה. שיש בחצר שיעור ד"א לזה וד"א לזה בההוא הוא דאסרי רבנן כיון דישבו דין חלוקה וחברו יכול לעכב עליו שלא יכנס בכל מקום שירצה בחצר שיאמר לו בא ונחלוק לא אמרינן הכא יש ברירה שעל דעת כן נשתתפו תחלה שישתמש בה כל אחד כאילו כל החצר שלו. ואפילו בהא שרי ר' אליעזר ואמר דיש ברירה כשקנו אותה על דעת כן קנאוה שכל עוד שלא יחלקו אותה יהא כל גוף החצר קנוי לתשמיש כל א' מהם אבל אין בה כדי חלוקה מודו רבנן דמותר דיש ברירה כדפירשנו:

והרי בית הכנסת דכמי שאין בו דין חלוקה היא. דא"א ליחלק כיון שהיא של רבים דדבר של אותה העיר פרשינן לקמן שהוא בית הכנסת ותנן שניהם אסורין המודרין הנאה ומני מתני' לא רבנן ולא ר' אליעזר בן יעקב אבל (א) פליגי כשאין בה דין חלוקה אתי שפיר דרבנן היא:

אלא מחלוקת בשאין בה דין חלוקה. בהא הוא דשרי ר' אליעזר משום דיש ברירה וכדעייל בדנפשיה עייל וכדאמרן ומתניתין דביהכ"נ דתנן שניהם אסורין רבנן היא:

אבל יש בה דין חלוקה אפילו רבי אליעזר בן יעקב מודה. דאסור דאין ברירה וכדפירשנו הואיל שחברו יכול לעכב עליו א"א לומר שמתחלה קנאוה כולה כל אחד לתשמישו דשמא האחד יכוף את חברו לחלוק ופסיקנא הלכתא כראב"י וכתב הריטב"א ז"ל דעת מורי הרשב"א נר"ו דכיון שאסורין אין להם לחלוק דהא כיון דמודרין זה מזה אסורין ליקח זה מזה כדאי' בפרקין דלעיל [דף לא.] וקיי"ל (ב"ק דף ט.) דהאחין שחלקו לקוחות הן וכי היכי דיש הנאה בשאר מקח הוא הדין ודאי שיש להם הנאה בחלוקה זו שמוכר כל אחד חלקו להשתמש בו כרצונו ואני תלמידו הייתי דן דמותרין לחלוק ואע"ג דמתהני אין זה נהנה משל חבירו כלום כי מדין שיתוף שלו זכה כבר בחלוקה וכאילו מקחו קודם לנדרו ויכול לומר שלי אני נוטל וכמדומה לי שכן היה דעת מורי הרא"ה ז"ל עכ"ל וכ' הרנב"ר ז"ל הרשב"א ז"ל כתב דאפילו חלקו אחר הנדר אסורין ליכנס ולא אמרינן הוברר (ב) הרבה למפרע שזה חלקו המגיעו משעה ראשונה והוא לא נאסר אלא בחלק חבירו דאי הכי הויא לה הך ברירה כשאר ברירות דעלמא וקי"ל (ביצה דף לח.) בדאורייתא אין ברירה וכי תימא מ"מ הא קי"ל כשמואל דאמר (ב"ק דף ט.) האחין שחלקו לקוחות הן והרי זה כאילו לקחה ממנו ליתא דאפי' לקחה ממנו אסורה כדאמרינן לעיל [דף לד.] גבי ככרי עליך דאע"ג דיהיב לה במתנה אסור ומכירה הרי היא כמתנה כדתנן בקונם ביתך וכו' [דף מו.] מכרו לאחר מותר הא מכרו לו אסור זהו דעת הרשב"א ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' ז' מהל' נדרים היו שניהם שותפין בחצר דאם יש בה דין חלוקה הרי אלו אסורין ליכנס לה עד שיחלקו ויכנס כל אחד ואחד בחלקו אלמא סבירא ליה ז"ל דלאחר חלוקה שרי ונראה לי בטעמו ז"ל דאע"ג דקי"ל דבדאורייתא אין ברירה אפי' הכי הכא אנן סהדי שעל דעת כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהם לאסרה על חברו בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה דאי הכי אסר עליה נכסי דידיה ואינו בדין עכ"ל ז"ל והקשה ר"ת ז"ל דהכא פסקינן כראב"י דיש ברירה בנדרים שהם דאורייתא ואילו ר' אושעיא פסק הלכה פרק בתרא דביצה [דף לח.] דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה. ואפילו תימא דליתא לדר' אושעיא על כרחין קי"ל בעלמא דבדאורייתא אין ברירה מדקי"ל האחין שחלקו לקוחות הן (ב"ב דף ז: ודף סה.) ואין להם דרך זה על זה והיינו משום דאין ברירה וכדאי' בהדיא בריש פרק כל הגט [דף כה.] ונאמרו הרבה תירוצין והתירוץ שהסכימו האחרונים ז"ל הוא שכתב הריטב"א ז"ל וז"ל הנכון בזה כמו שתירץ רבינו הרמב"ן ז"ל וכן הרב יונה קרובו בשם הרב שלמה מן ההר ז"ל דלא שייכא הא בברירה דעלמא דהתם הוא בדבר הסתום בתחלתו שא"א להתברר כלל והוא מתברר בסופו לגמרי כענין חלוקת יורשים וכההיא דכתב גט לא זו שתצא בפתח תחלה אבל זו שבכאן ענין אחר הוא שאנו אומרים שכבר נתברר להם הדבר מתחלתו ועל דעת כן נשתתפו בדבר שאין בו דין חלוקה שיהא כל אחד משתמש בו מדין זכותו תמיד במה שצריך להשתמש עראי וכאילו הוא קנוי לו באותה שעה ותדע שהרי פעמים שמשתמש בכולו ואין זה ברירה דעלמא וכי נאמר (הדבר) שהוברר הדבר שהוא שלו ועוד כשפעמים משתמש כאן ופעמים כאן היאך נעשה כל (ג) הבריות הללו למפרע אלא ודאי ברירה זו מדין קנין הוא ולא דמו אותה בתלמוד מעולם לברירה דעלמא וזה דבר מבואר בלי שום ספק בעולם ולזה הסכימו רבותי עכ"ל והרנב"ר ז"ל בא ליישב לפירוש זה לשון ברירה ואין ברירה דאמרינן עלה דהא בפרק שור שנגח [דף נא:] שהרי לא משתמע מהא שיהא טעמו דר"א משום ברירה כלל אלא מפני שאתה אומר שמשעה ראשונה כל החצר קנוי לכל אחד מהם אלא הכי קאמרינן ששותפין הללו בשעה שלקחו החצר על דעת כן לקחוה שבשעה שישתמש בה א' מהם תהא כולה שלו לתשמישו ולפי שמשעה ראשונה אין אנו יודעין באיזה יום ובאיזו שעה ישתמש בו כל אחד מהם אנו צריכין לברירה לומר שעכשיו שהאחד מהם משתמש בה הוברר למפרע שמשעה ראשונה קנה אותה כולה לתשמיש זה וכשחברו ישתמש בה למחר נאמר גם כן דאיגלאי מילתא דמשעה ראשונה קנאה כולה לשעה זו והאריך ז"ל בזה בפירושיו:

[שם] מתני' המודר הנאה מחבירו וכו'. פי' מושכרי שהשכירן המדיר לאחרים והה"נ בית ושדה שהשכירם כבר קודם הנדר:

תפיסת יד. ששייר לעצמו איזה דבר ובגמ' מפרש מה יהיה השיור:

אסור. המודר ליהנות מהם דנכסי מדיר הם ואם לא שייר בהם לעצמו כלום מותר דלאו דידיה נינהו דעכשיו לא חייל הנדר (ד) אך בדבר שיצא מתחת ידו מקודם לכן אבל אם לאחר הנדר השכירן כיון דבשעת הנדר חייל איסורא עלייהו לא פקע משום שכירות או משום משכונא והיינו דלקמן [דף מו.] בסוף לא קתני אלא או שמת או שמכרן לאחר ולא תני השכירן דהוי רבותא טפי וטעמא דמילתא דאע"ג דשכירות קניא ומשכנתא (ב"מ דף פח.) שכונה גביה מ"מ עדיין שם בעלים עליה וכיון שנקראת על שמו לא פקע איסורא שחל כבר משום קנין שכירות או משכונא וכן הדין אם הדיר נכסיו על השוכר עצמו ויש לו תפיסת יד במה ששכר אסור על השוכר ולפיכך כייל ותני לה סתמא ולא חילק בין אם השוכר עצמו מודר הנאה ממנו או אחרים הרשב"א ז"ל ועוד היה דן מכאן הרב ז"ל שהמשכיר לחבירו בית בחצרו בלא תפיסת יד ואחר נכסיו עליו שאסור ליכנס לבית השכור דרך החצר שהרי יש למשכיר תפיסת יד בחצר ויכול לאסרו עליו ובדין זה היה מגמגם להלכה הריטב"א ז"ל וכתב אבל למעשה ראוי לחוש לדברי הרשב"א רבינו ז"ל:

גמ' כמה תפיסת יד אמר רב נחמן למחצה לשליש וכו'. פירוש למחצה לשליש וכו' שיש לו חלק ממה שמרויחין:

אבל בביצים מותר. דרכן היה (ה) שבכל המרחץ משתכר בביצים בתוספת על שכירות המרחץ וזה מיירי שאין לו חלק בשכירות דכיון שאין לו מגוף המרחץ לא הוי תפיסת יד ושרי:

דמקבל כטסקא. שאינו נוטל חלק ידוע בריוח המרחץ אלא שנותן לו שוכר דבר קצוב לשנה בין עושה בין אינו עושה וכל כה"ג כל זמן דיהיב טסקא אסתלק ליה בעל מרחץ ממרחצו ויכול החוכר הזה להורישו לבניו ושרי דלית ליה תפיסת יד לבעל המרחץ ודקדקו המפרשים ז"ל וכי לית ליה תפיסת יד מאי הוי כל היכא דגוף הקרקע של משכיר יכול לאסור אותו על השוכר כדאמרינן בערכין פ' האומר משקלי עלי [דף כא.] המשכיר בית לחברו והקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש ופריך היכי דייר ביה הא מעל דמשמע מהתם מפורש שיכול לאסרה על השוכר וי"ל לדעת מאן דסבר דאפילו הקדש בדק הבית מפקיע מידי שעבוד ה"מ בהקדש שהוא ענין כללי לכל אדם אבל קונם פרטי כמתני' דמדור לחברו דוקא אלמוה רבנן לשעבודיה ולא מפקע ליה אבל הרנב"ר הוכיח ממתני' דראב"י (נדרים דף נה.) גבי שותפין שנדרו הנאה זה מזה דזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו משום שיש לכל א' קנין גוף בחצר לתשמישו ולא נקרא זה שעבוד כדי דנימא קונמות מפקיעין מידי שעבוד שאין נקרא קנין שעבוד מה שהוא עומד כן לעולם בעל כרחו של חברו (מפקע) דאי הוי שעבוד מפקע ליה קונם הלכך משכיר יכול לאסור ביתו על השוכר אלא דמתני' בשעה שמשתמש ביה כל אחד הוא שלו קנין גוף גמור כדפירשנו לעיל וראיה דלרבנן דלית להו ברירה משום האי קונם פרטי אסרו ליכנס אלא שאין נראה דעת ר"ת ז"ל כן בפורוש דמתני' לפי שהוא ז"ל הורה דקונם פרטי לא מפקיע מידי שעבוד והוא לדעת ר"ת ז"ל דסבר דהקדש בדק הבית מפקיע מידי שעבוד אבל לדעת רש"י ז"ל דהקדש מזבח הוא דמפקיע דוקא וראיה דהקדש בדק הבית לא מפקיע דאמרינן פרק אע"פ [דף נט:] ובסוף מכילתין [דף פו.] שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה דמשמע התם דדוקא לכשאפדנה אבל קודם לכן לא. צריך לתרץ הא דערכין כדפירש בירושלמי שעדיין לא העלה השוכר שכרו למשכיר וכדמשמע נמי לשון מעלה שכר להקדש נמצא שיד הקדש כיד משכיר שיש לו זכות עדיין בה לקבל שכרו ולפיכך מצי אסר אבל מתניתין בשהקדים שכרו שוכר למשכיר ובזה הוי כאילו נסתלק ליה משכיר לגמרי ולא מצי אסר וההיא דמשכנתא דעשר שנים כהעלה שכרו דמי אפי' משכנתא בנכייתא וכ"ש משכנתא דסורא וא"ת לרש"י דקדשי בדק הבית לא מפקיע מידי שעבוד התם בערכין [דף כא.] היכי מצי מקדיש לה הא אע"ג דלא הקדים השוכר שכרו מ"מ כיון דדר ביה השוכר נראה דמשעבדא ליה לפיכך נראה דטעמא משום דהתם בית סתם השכיר לו כדקתני נפל חייב להעמיד לו בית אלמא כל כה"ג לאו שעבודא משעבד לשוכר ולא הפקעה היא אבל אם אמר ליה בית זה דיניה דאם נפל אזדא וההיא ביתא משעבדא ליה וצ"ע אי מצי מקדיש לה אע"ג שלא הקדים שכרו ואחרים תירצו דההיא דערכין לא קשיא למתני' כלל משום דמוקמינן לה דמקבל בטסקא והנה אותו גוף הקרקע של מחזיק הוא לעולם ולא הוי שעבוד גרידא כשכירות כההיא דערכין: