נימוקי יוסף על מועד קטן ט.

ת"ח שנידה לכבודו וכו'. פירוש נדויו נדוי וחייב כל אדם להתפרד ממנו:

למילי דשמיא. אפי' לרב נמי הוה מנודה:

במלתא דפסיקא ליה. פרש"י ז"ל בדבר שברור לו הדין ומוציא מבעל חובו בעל כרחו וא"ת מאי איריא צורבא מרבנן אפילו כ"ע דהא קי"ל דעביד אינש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא וי"ל דרבותא קאמר דאפי' צורבא מרבנן שצריך שיהיה נוח במשאו ובמתנו עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה כגון הקורא לחבירו עבד או ממזר דאמרינן בהדיא יהא בנדוי וי"מ דאי קים ליה שחברו חייב לו ואינו רוצה לפרעו רשאי לנדותו עד שיפרענו:

לפני עור. דשמא לא יכול לעמוד בפני יצר הרע ויגביה ידו על אביו ויתחייב מיתה:

שלש שנים. לפי שלא נתחרט על העבירה עד אותו זמן דאע"פ שנתנו חכמים זמן לנדוי ולנזיפה ולשמתא אין בו זמן עד שיתודה על חטאתו:

ההוא צורבא מרבנן דהוה סאני שומעניה. שהיו אומרים עליו שלא היה מתנהג כשורה:

צריכים ליה רבנן. ללמוד הימנו מכאן נראה מבואר דשמתא חמורה מנדוי דאילו מנודה שונה ושונין לו וא"ת ינדוהו י"ל דעל עבירה לאו בר נדוי הוא שישלו זמן ל' יום אלא בר שמתא שהוא עד יום מותו שאז ודאי שב מחטאו:

קא מיתחיל. חלול השם הוא לישא עליו פנים בדבר זה יש לנו לחוש לכבוד שמים שלא ילמדו אחרים ממנו:

עייל איהו נמי בהדייהו. בריחוק ארבע אמות:

שלש שנים. שלא התירו נדויה עד ג' שנים:

טרקיה אאמתיה. מדה כנגד מדה לפי שהלך אחר יצרו:

למערתא דחסידי ולא קבלוהו. דאשכחו עכנא דכריכא אפומא דמערתא ולא פתחה פיה:

דדייני. ראשי ב"ד וחסידי מעלו מנייהו:

דעבד כרבי אלעאי. מש"ה קבליה מערתא דדייני שעשה כרבי אלעאי וקבל חטאו כר' אלעאי שעינה את עצמו בלבישת שחורין ובגלותו כדי שלא יחלל שם שמים בפרהסיא אם יעבור במקום שמכירים אותו שיש עונש עבירה ועונש חלול השם ובמקום שאין מכירין אותו אין שם אלא עונש העבירה וכיון דטרקיה זיבורא ושכיב קבל את דינו:

ויעשה מה שלבו חפץ. אינו מתיר לו לעבור אלא ה"ק אם אינו יכול לכוף את יצרו עם עינוי לבוש וגלות טוב הוא שלא יחלל השם שאם יהיה במקום שמכירים אותו יהיה גם חילול השם אבל הריא"ף ז"ל כתב וליתא לדר' אלעאי אלא אע"פ שיצרו של אדם מתגבר עליו מיבעי ליה ליתוביה דקי"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים:

הוה מנטר פרדסא כו' נדוי לא נתחייבתי לך. וא"ת דכיון דקא עבר אלאו דלא תגזול אמאי לא נתחייב נדוי על איסור דרבנן משמתינן על איסור דאורייתא לא כ"ש ויש שמתרצים דודאי אם כשהיה רוצה ללקט נדהו הרשות בידו אבל הכא מיירי שאחר שלקט נדהו ואז לא היה עליו אלא תשלומין וברצון טוב היה משלם. ובשם רבי מאיר הלוי ז"ל תירצו דלית ליה ליחיד לשמותי אממונא דנפשיה אלא אאפקרותא וב"ד הם המשמתין אממון אחרים ובשם הראב"ד ז"ל תירצו ריש לקיש טעה מפני שלא התרה בו תחלה שלא יאכל כי שמא היה סבור האוכל דלמכירה עומדת ודעתו לפרוע משלם שבזה לא היה איסור וכשנדהו בלא התראה שלא כדין עשה:

דידיה נידוי. מהא משמע דמאן דמשמת לחבריה שלא כדין בר שמתא הוא: