נימוקי יוסף על מועד קטן ח:

דכפתינן. קושרין ידיו ורגליו:

ואסרינן. קושרין אותו על העמוד להלקותו:

הרדפה. שרודפים אחריו בכמה דינין כמו בשני נדויין ואחר כך שמתא והרב רבי ישעיה פירש הרדפה שיורדין עמו לחייו לפסוק מזונותיו שמושיבין אומנים אחרים סמוך לו שיעשה אומנתו. ויש נוסח דגרסינן מאי הרדפה אמר רב פפא נצבא דקני ופירש הגאון נצבא דקני שקושרין קנים זו בצד זו וקושרים אותו ביניהם כדי שלא יעמוד בריוח בבית האסורין:

מנדין לאלתר. פירוש תיכף דלא ציית דינא ועומד בנידויו ל' יום ושונים פעם אחרת לנדותו אם לא חזר בו ומחרימים לסוף ס':

מתרינן וכו'. לא מנדין לאלתר אלא מתרין בו בתחילה ב' וה' וב':

לממונא. שגוזל ממון חבירו ולא רצה לשלם ע"פ ב"ד:

לאפקירותא. שהעיז פניו לחרף ת"ח:

ושמתוהו. לאלתר בלא התראה:

פייסיה. הטבח לרב טוביה:

לאיפטורי. ללכת לדרכם ואם ילכו שוב לא נוכל להתירו:

טוט. כלומר אם בשופר נדוהו בשופר יתירוהו וא"צ להמתין ל' יום כיון שחזר בתשובה ולא חיישינן שיאמרו הרואים שאין נרחקים מן המנודה שראו שנדוהו שגם כן יודע שהתירוהו:

לא אתו בי תלתא אחריני ושרו. מדקאמר קא בעו רבנן לאפטורי כלומר ומי יתיר לו והכי הלכתא וכן פסקו הגאונים ז"ל ודוקא דשוו בחכמה וביראה לג' המנדין וכתבו המפרשים וכן פסק הריא"ף ז"ל דאף לאפקרותא אם פייסיה מתירין לו לאלתר ממעשה דר' שמעון בן לקיש וממעשה דההיא אתתא דאפקת שם שמים לבטלה כדלקמן עוד כתבו ז"ל דאי לא פייסיה עומד בנידויו שלשים יום ואח"כ פטור שכבר קבל את דינו ולממונא נמי דוקא למאן דלא אתי לדינא הוא דלא שרינן ליה לא נדוי ולא חרם עד דאתי לדינא אבל מאן דלא ציית דינא אין מחרימין אותו ואין שונין אלא לבתר דיהבו ליה זמנא ב' וה' וב' והדר כתבינן פתיחה עליה והיא שמתא דהיינו נדוי וקללה ולבתר תשעין יומין נחתינן ליה לנכסי' וקרעינן לפתיחיה. ועלה דהא דפסקינן דשלשה אחרים יכולים להתיר כתב הראב"ד ז"ל שכל אותן בני אדם שנמלכו בהם בשעת השמתא והסכימו עמהם גם הם נחשבים מן המשמתים וכשהתירוהו צריך שיהיו בשעת ההיתר או הם או בני אדם חשובים כנגדם וכתב עוד ז"ל שכל דיני המנודה אינו אלא במנודה סתם אבל אם כשנדוהו פירשו שלא יחוייב לנהוג כך או קבעו זמן הכל כפירושם ועוד כתב ז"ל לא אמרו שינהוג אותן דברים אלא במנודה לב"ד או מנודה מחמת עבירה אבל תלמיד שנדה לכבודו או מנודה לעיר אחרת כיון שאינו מנודה לכל אינו אסור בדיני המנודה אלא שבני אדם מתרחקים ממנו כדי לביישו אבל אבלות אין עליו דאין אבלות לחצאין ומנודה סתם נמי דאמרינן דאין אוכלין ושותין עמו ואין יושבין בד' אמותיו לא אמרו באשתו ובניו אלא מותרין נינהו תדע מדאיבעיא לן מנודה מהו בתשמיש המטה אלמא דאשתו מותרת לישב תוך ד"א:

ת"ר מנודה לרב וכו'. פי' מי שהחציף פניו כנגד הרב וחירפו וגידפו:

מנודה לתלמיד. מנודה הוא לכל תלמידיו:

מנודה לתלמיד. שהחציף פניו כנגדו וחרפו וגדפו ונדהו התלמיד אינו מנודה לרב וזה בתלמיד שנידה לכבודו דאלו תלמיד שנידה לאחד מפני שעבר עבירה מנודה הוא לרב ולנשיא כדכתיב (משלי כ״א:ל׳) אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה' ודייק בגמרא דשמעינן מהא דתלמיד שנידה לכבודו נדויו נדוי ומדקאמר אינו מנודה לרב ש"מ הא לכ"ע מנודה וכתב הראב"ד ז"ל ונ"ל דוקא שנדהו שלא בפני רבו אבל נדהו בפני רבו אפקירותא הוא והוא עצמו צריך נדוי ואי פליג ליה רביה יקרא שפיר דמי:

אינו מנודה לעירו. דאין כח בבני עיר אחרת לנדותו לעירו ודוקא לעירו הא לעיירות אחרות מנודה ודוקא בהנהו דשוו לדידיה אבל דעדיפן מיניה לא:

חלקו אינו מופר. ודייק תלמודא שמע מינה כל אחד ואחד מפר חלקו כלומר בפני עצמו ולא צריך לכנופינהו ואע"ג דשמתוה כי הדדי לא צריכי דליכנפו כי הדדי למשרייה או אם הלך למדינת הים מפר ואע"ג דליתיה בהדי הנך ממאי דקתני חלקו אלמא מיפלגא מילתא לחלקים ועוד מפרש תלמודא דהא דקאמר ומת חלקו אינו מופר לאו אינו מופר כלל קאמר אלא אינו מופר עד דאתו תלתא אחריני ושרו ומיהו צריך שיהו אותם שלשה המתירים חשובים וחכמים כמו השלשה שנדוהו:

אין נדוי פחות משלשים יום. דכתיב עד חדש ימים עד אשר יצא וכו':

נזיפה. כעס חכם בלא נדוי והוא ענין הכלמה כדכתיב הלא תכלם כאדם שהוא מוכלם ועומד בביתו כמי שהוא מרוחק ממי שהוא גדול ממנו אבל לשאר דברים לא מצינו שום איסור:

שלנו. של בני בבל:

שלהם. של בני א"י ואי קשיא לך מהא דפ"ק דנדרים (דף ז:) השומע הזכרה מפי חבירו חייב לנדותו ומפר לו מיד דאין בין נדוי להפרה כלום יש לומר דהתם אין הנדוי חמור כל כך אבל הכא לאפקירותא צריך ז' ימים ומסקינן הכא בגמ' דנזיפה דנשיא לבני א"י נמי [ל' יום]: