נימוקי יוסף על מועד קטן ו:

מתני' מכניס אדם וכו'. מפני הגנבים דדבר האבד הוא:

ושולה. מוציא פשתנו מן החריץ של מים שעשוי לשרותו שם כדי שיהיה נוח לכתשו ולא ישבר:

ובלבד שלא יכוין. כגון שהיה אפשר לו לבצור ענבים קודם המועד ולא בצרן והניחן עד חול המועד שהוא בטל ממלאכה זהו כוון מלאכתו:

יאבדו. קנס מדרבנן הוא דמדאורייתא אפילו איסורא ליכא דדבר האבד הוא ויש שכתב דדוקא מכוון מלאכתו הוא דקנסו אבל שוכח או מתעצל וכ"ש אנוס אין קונסין אותו:

גמ' בצנעא. פי' כי היכי דלא ליפוק מיניה חורבא:

כשורי. קורות כבדים וגדולים:

מדכורי. אבוקות לפני הנושאים:

אוושא. הומה כל העיר עליהם ונודע לרבים מה שלא היה נודע ביום:

מהו שיקנסו בנו. פי' להניח כך המלאכה כדי שתאבד:

צרם באוזן. סדק באזנו סדק כדי שיומם דבכור נוהג בזמן הזה ומי שיש לו בכור נותנו לכהן וכהן מיטפל בו עד שיומם מאיליו ויאכלנו ואם צרם כהן לפסלו במום ולהתירו קנסוהו ולא ישחוט אותו עולמית דאיסוראדאורייתא הוא דכתיב וכל מום לא יהיה בו קרי ביה לא יהיה:

מכר עבדו. כנעני לעכו"ם קנסוהו לפדותו עד מאה בדמיו בפרק השולח בגיטין (דף מד:):

דמפקע ליה ממצות. דאיירי בעבד שטבלוהו לשם עבד וכל מצוה שהאשה חייבת בה העבד חייב בה אבל אם לא מל ולא טבל לא קנסינן ליה והאי בעיא פשטוה בגמרא אמר ליה רבא תנינא שדה שנקווצה בשביעית תזרע למוצאי שביעית נטייבא או נדיירה לא תזרע למוצאי שביעית ואמר רבי יוסי ברבי חנינא נטייבא ומת בנו זורעה אלמא לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן:

ופי' שנקווצה שנטלו קוצין ממנה:

נטייבה. שחרשה פעם שנית כך מפרש בירושלמי מהו טייוב כל שבני אדם חורשין אותו פעם אחת והוא חורש ב' פעמים פי' הפעם ראשונה הוא באונס המלך מפני המס והשנית מרצונו:

נדיירה שזיבלה. וכתב רבינו אלפסי ז"ל דה"ה בצורם אוזן בכור או במוכר עבדו דלא קנסינן בנו דהכי אסקינן התם בדוכתייהו דלדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסוהו רבנן והיינו דוקא בדבר האבד אבל אם אינו אבד אפילו לבנו קנסו רבנן וכתב רב נטרונאי גאון ז"ל ממוניה קנסינן והיכא דליכא ממונא למקנסיה כגון חייט או אורג או סופר שעשו מלאכת אחרים קונסין אותו בעצמו דמשמתינן ליה עד דמקבל דינא ומלקינן ליה:

מתני' אין לוקחין וכו'. פי' אלא לצורך המועד בית לדור עבדים לשמשו בהמה לשחיטה אבנים לבנות כותל הגוהה:

או לצורך המוכר. אם המוכר צריך לו מעות אע"פ שאין ללוקח צורך בו:

שאין לו מה יאכל. מצינן למימר דפרושי קא מפרש ומיהו בגמ' דייק דה"ק אי נמי מי שאין לו מה יאכל מותר שישכיר עצמו אע"פ שאין המלאכה לצורך המועד כדי להחיות נפשו:

אין מפנין. כלים ותבואה:

מבית לבית. רחוק מפני הטורח:

אבל מפנה לחצרו. מפרש בגמ' לבית שבאותה חצר דליכא טירחא כולי האי:

אין מביאין כלים וכו'. אם אינם לצורך המועד שיחשבו הרואים שהבעל הבית נתנן לתקן אותם במועד ויאמר שהאומן תיקנן במועד:

ואם חושש להם. שמא יבואו גנבים לבית אומן:

מפנן לחצר אחרת. לבית סמוך לבית האומן ואם אינן שמורות שם מביאם לביתו בצנעא ואין מוליכין לעולם לבית האומן בחולו של מועד והא דאמרינן בפרק מקום שנהגו (דף נה:) מוליכין ומביאין כלים מבית האומן מוקים ליה בגמ' בי"ד לומר לך דאפי' במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בי"ד לא מחמירין בו כמו בחוש"מ לאסור להוליך שם כלים והא דתניא מביאין כלים מבית האומן כד מן הכדד כוס מן הזגג דמוקמינן לה בגמ' אפי' בחוש"מ מיירי במידי שהוא צורך המועד דאפי' מזבין בשוקא לצורך המועד זבנינן אבל דלאו צורך המועד לא:

גמ' שכר פעולה. פי' פועל שאין לו מה יאכל ביו"ט מהו להשכיר עצמו בחוש"מ מי אמרינן כי שרינן במתני' דוקא מקח וממכר אבל מלאכה ממש לא או דלמא אפי' מלאכה ממש מותר כשאין לו מה יאכל וגרסינן עלה בגמ' אמר ליה תניתוה או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל ותנן נמי אין כותבים שטרי חוב במועד ואם אינו מאמינו או שאין לו מה יאכל כותבין או שאין לו מה יאכל לאתויי מאי לאו לאתויי שכר פעולה ש"מ ופירוש תניתוה וכו' כלומר כיון דאמר או לצורך המוכר אמאי צריך תו שאין לו מה יאכל אלא ודאי ה"ק או בשביל מי שאין לו למכור ובשביל שאין לו מה יאכל התירו לו שכר פעולתו ואע"פ שאין בעל הפעולה צריך לה למועד אלא משום שירויח הפועל ובגמ. דחינן לה דמתני' פירושי קא מפרש אלא מיהא דאין כותבין שמעינן דאמר ואם אינו מאמינו כלומר מלוה ללוה בלא שטר כותבין ועוד אמר או שאין לו מה יאכל משמע אפי' מאמינו בלא שטר וכיון שמאמינו אמאי כותבין אלא ודאי ה"ק או שאין לסופר מה יאכל ה"ז יכתוב משום שיאכל שכר פעולתו ובשם ר"מ הלוי ז"ל כתבו דהא דשרי הכא למכתב בשכר טעמא דכיון דאשתרי הלואה לצורך הלואה אשתרי נמי אגרא לצורך הסופר אבל מידי אחרינא כגון לכתוב ספרים אחרים אפי' בספר העזרה אע"ג דלית ליה לסופר מה יאכל אסור לאוגורי כלל אלא למידי דהוה צורך המועד:

אמר המחבר ותמהני דשכר פעולה סתמי שרי' ממתני' ועוד דאמרי' בגמ' גבי ארבעה עשר דלא שרינן אלא שלשה אומניות חייטין ספרים כובסין שכן יש להם היתר בחוש"מ דאמרינן ההדיוט תופר כדרכו והבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורין מותרין לספר ולכבס בחוש"מ ומקשה תלמודא ואי ס"ד שכר פעולה שאין לו מה יאכל שרי כל מלאכות נמי לישתרו ופריק רב אשי מועד אי"ד קא רמית מועד משום טירחא ולא טירחא הוא וכל מקום פסידא שרו ליה רבנן י"ד צורך יו"ט הוא ומידי דלאו צורך יו"ט לא שרו רבנן ופרש"י ז"ל וכל מקום פסידא וכו' היכא דאין לו מה יאכל דאין המלאכה טורח עליו ומש"ה שרי ועוד כתבו דבשאין לו מה יאכל אין דבר האבד גדול מזה ומכל זה משמע היתר פעולה בכל מלאכה למי שאין לו מה יאכל וכן דעתי עכ"ל המחבר:

אין מפנין כלל. משמע ליה אפי' לבית קמא אין מפנין:

סיפא אתאן [לבית שבחצר]. ורישא ה"ק אין מפנין מבית זו לבית שבחצר אחרת דרך רה"ר אבל מפנה הוא מבית לבית שבאותה חצר דבצנעא הוא וכתבו ז"ל בשם הירושלמי דדוקא משלו לשלו או משל אחרים לשל אחרים אבל משל אחרים לשל עצמו הכל מותר:

וכתב הרי"ף ז"ל גרסינן בפרק מקום שנהגו (שם) הזבל שבחצר וכו'. ופי' מסלקין אותו לצדדין לצידי החצר אבל לא שרי' ליה להוציאו לרה"ר שאינו מזיק כל כך לבני החצר שהרי החצר רחב הוא:

ואם [נעשית] כרפת בקר. שהיא מלאה זבל מוציאין אותו לאשפה אע"פ שאינן לצורך המועד: