נימוקי יוסף על מועד קטן ג.

מתני' רואים את הנגעים. פי' בחולו של מועד להקל. שאם טהור הוא אומר לו טהור אתה שהרי שמחה הוא לו:

אבל לא להחמיר. שאם טמא הוא ישתוק ולא יצריכנו לצאת חוץ למחנה מפני שאבל הוא לו דסבירא ליה לר' מאיר שרשאי הכהן לשתוק אע"פ שיראה שהוא טמא ומוחלט וכל זמן שלא יצא מפי הכהן אינו טמא דכתיב טמא יטמאנו הכהן:

רבי יוסי אומר לא להקל וכו'. שמתוך שהוא נזקק לראותו אם הוא טהור דהיינו להקל עליו הוא נזקק לו להחמיר עליו שאם הוא טמא יאמר לו בע"כ טמא דסבירא ליה לרבי יוסי שאין הכהן רשאי לשתוק והלכך מוטב שלא יראה הנגע כלל וכ"ז שלא ראהו הכהן ולא אמר לו טמא הרי הוא כטהור גמור מדכתיב וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית:

מלקט. כמו כן מיקל ר"מ ומתיר ללקוט בחש"מ עצמות אביו ואמו לקוברן במקום אחר הגון לפי ששמחה היא לו לכבד אביו ואמו:

רבי יוסי אומר אבלות היא לו. אע"פ שאין אבלות חלה עליו לבו דואג עליו בראותו זה:

ולא יעורר. אחרים שיבכו עמו שאין להרבות בכי במועד:

ולא יספידנו. לא ישכור ספדן שיספוד מתו מפני שמחדש עליו צער מיתתו כיום שמת בו ושוב אינו משתכח עד ל' יום ונמצא מצטער במועד ובגמרא מפרש מאי שנא שלשים ומ"ט לא יספדנו וקי"ל הלכה כר' יוסי:

גמ' המלקט עצמות אביו. פירוש ברייתא היא באבל רבתי והגמ' מביאה להקשות לר"מ דאמר במתני' שמחה היא לו ואילו הכא אמר מתאבל עליהן כל היום כולו ומיהו לערב לא יתאבל ואע"פ שעדיין הם צרורים שלא נקברו עדיין:

ששמחת הרגל עליו לפיכך אינו רשאי להתאבל עליהם במועד ואע"ג דתניא באבל רבתי כל שקורעין עליו בשעת מיתתו קורעין עליו בשעת ליקוט עצמות וכל שאינו מאחה בשעת מיתה אינו מאחה בשעת ליקוט עצמות ההוא אבילות דרבנן הוא ואתי רגל ודחי ליה:

ירושלמי מפני ששמחה היא לו. בראשונה היו קוברים אותו במהמורות נתעכל הבשר מלקטין העצמות וקוברין אותן בארונות אותו היום מתאבל למחר יהיה שמח לומר שנמלטו עצמות אבותיו מן הדין. פי' מהמורות חפירות כדכתיב במהמורות בל יקומו:

לא יעורר. אם מת לו מת במועד לא יעורר אחרים שהם מרי נפש שיבכו עמו שלא להרבות במספד ובכי במועד:

כדהדר ההוא ספדנא. בעיר וצועק שיבכו עמו כל מרי לב כי הוא יודע לספוד כהוגן ומי שהיה לבו דוה עליו הולך ושופד על קרובו:

ולא יספדנו. מי שמת לו מת זה ימים רבים לא יספדנו קודם לרגל אם בשכר משום מעשה שהיה אם כשמואל אפילו בחנם:

לפי שאין המת משתכח מן הלב עד שלשים יום לפי שמתחדש עליו צער מיתתו כיום שמת בו ושוב אינו משתכח ממנו עד שלשים יום ונמצא מצטער במועד הלכך אפילו מצא ספדן בחנם אסור:

וקי"ל כשמואל. דגרסי' בירושלמי לא יעורר על מתו איזה עירור מזכירו בין המתים ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום זה שהוא עושה לו הספד בפני עצמו הדא דתימא בישן אבל בחדש מותר איזהו חדש בתוך ל' יום איזה הוא ישן לאחר שלשים יום מותר לספוד כדרכו מפני שהמרירות כבר הוא בלבו על מיתת המת ואין בו תוספת מפני מה שמספידו ונראה מזה כי מפני צער המועד הוא כשמואל עד כאן לשון הראב"ד ז"ל בפירושיו:

מתני' אין חופרין וכו'. פי' לצורך מתים שימותו במועד שדרכם היה לחפור כוכים וקברות להיות מזומנים למי שמת לו מת שיקנה לו וקמ"ל מתני שאע"פ שיצטרכו אל זה במועד כגון בעיר ירושלים שהיו בה ששים רבוא וא"א לעם רב כמוה שלא ימותו ממנו בכל יום רבים גדולים וקטנים אף כי בד' ימים של חוה"מ אפ"ה כיון שאינו יודע בשעה שחפרו לאיזה מת הוא עושה אסור דאילו למי שמתו מוטל לפניו אף ביו"ט שרי דמת ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל וכ"ש בחוה"מ:

אבל מחנכין את הכוכים. הנעשים מעיו"ט ונשאר מהן מעט לתקן כגון להאריכו או להרחיבו או לקצרו מותר לגמור כיון שבודאי יצטרך בחוה"מ והרי"ף ז"ל פי' אין חופרין לקבור בהן לאחר המועד וכן פי' ר"ח ז"ל והרי"ץ גיאת ז"ל ותמה עליהם הראב"ד ז"ל אם לאחר המועד למה מחנכין אותם במועד והרמב"ן ז"ל כתב שאין זו קושיא שאע"פ שאינם צריכין להם עכשיו עשאום כצרכי רבים רבים שתו ורבים ישתו והרי הן כחטיטת בורות שיחין ומערות שאין צריכין להם עכשיו שהתירו בהן לסופן דהיינו חטיטה אבל לא תחילתה דהיינו חפירה כל שאין צריך להם עכשיו:

ועושים נברכת. מותר לחפור לכתחילה נברכת של כובסין לפי שיש בה צורך לחול המועד כדתנן ואלו מכבסין במועד ואיידי דאיירי בחפירת קרקע תנא הא כן פרש"י והגאונים ז"ל אבל האחרונים ז"ל פירשומענין קברות וכתב הרמב"ן ז"ל שהוא תוספת חפירה לקבר העשוי כבר לצורך מת שימות: