נימוקי יוסף על מועד קטן יח.

מדקאמר רחמנא ליחזקאל לחם אנשים לא תאכל וכו'. פי' מכלל דכ"ע מחייבין זו היא הבראה שמברין אותו ומאכילין אותו סעודה של יום ראשון:

מחלפי סעודתייהו. כשהיה אחד מהם אבל היה שולח סעודתו לחבירו ונמצא שהאבל אינו אוכל משלו:

מת בעיר וכו' אסורין בעשיית מלאכה. פי' כדי שלא יתרשלו בקבורתו ובגמ' אמרי' דאי איכא חבורתא שרי להו פי' שהעיר חלוקה לחבורות אלו מתעסקין בצרכי המת שבת אחת ואלו שבת אחרת וה"ה אי איכא יורשין דמיחייבי בקבורתו שאין אחרים צריכין להתבטל וכ"כ הריא"ף ז"ל ואי אית ליה מאן דקאי בצרכיה שרי וכתב הרמב"ן ז"ל מכאן שכל מי שרואה את המת ואינו מלוהו עד שיהא שם כל צרכו בר נדוי הוא:

כל המתקשה על מתו. פי' שבוכה ומתאבל יותר ממה שתקנו חכמים כדמפרש ואזיל הא כיצד ג' לבכי וכו' שרצון הקב"ה שיבכה ויתאבל כשיעור כדי שישמר מן החטא ויפחד מדיניו:

המסורס והמחותך והנפלים. פי' שיצא הפוך או הוציאוהו מחותך מן הבטן אין מתעסקין להספידם:

הפורשין מדרכי ציבור וכו'. שאין רוצים להצטער בצערם של צבור ולשאת את משאם במסים וארנוניות אין מתעסקין במותם להתבטל ממלאכתם:

והרוגי מלכות אין מונעים. שמותרין האבלים בסיכה ורחיצה בכל דבר מפני סכנת מלכות שמא יעלילו עליהם:

ומאימתי מתחילים. שהרי לא נסתם הגולל שלא ניתנו לקבורה [שיהו] מונים להם מסתימת הגולל:

משנתיאשו. שמבקשים מאת השליט ושריו לקברם וכשמתיאשים מלשאול אותו היום הוא להם כאלו נסתם בו הגולל וחייבין להתאבל עליהם אחר שראו שאין השר מרגיש בהם ואע"פ שבדעת הקרובים לגנוב אותם ולקברם אפילו הכי מתאבלים עליהם דמילתא דלא שכיחא להו הוי:

כיוצא בו מי שנפל לים וכו'. לפי שלא נסתם הגולל עליהם ובכל יום ויום סוברים הקרובים שימצאום וכשנתיאשו מלבקשו אותו היום הוי סתימת הגולל:

לא ישרה. לפי שהוא גורם לבזות המת שאומר אותו האיש הצלוב אחיו של פלוני זה היה:

אלא גדולה כאנטוכיא. שאין אלו מכירין את אלו:

בצד זה. לא יעמוד סמוך לאותו צד שנצלב בו:

עד שיהיה הבשר מעוכל. לגמרי דכיון שאין הצורה קיימת לא יזכרו לרעה עוד:

כאילו חרב מונחת. שאילו זוקף ראשו היתה דוקרתו מאחוריו וכל כך יעמוד בכובד ראש:

בקרן זוית. באותו בית כלומר שיש לו להתייחד:

מכאן ואילך וכו'. אין להתפחד כל כך אלא על כל פנים יש לו להתירא והטעם שיש לו לפחד ממלאך המות שנכנס פעם אחת בביתו שמא ישוב פעם אחרת:

ירושלמי כל אותו השנה הדין מתוח כנגד אותה משפחה [ואיתא במדרש ויחי רבתי] א"ר יוחנן כל ז' החרב שלופה עד שלשים יום היא רופפת לאחר י"ב חודש היא חוזרת לתערה למה"ד לכיפה של אבנים נתרועע אחת מהן נתרועעו כולן א"ר אלעזר נולד בן זכר באותה משפחה נתרפאת כל המשפחה:

של חיה. פי' שהיא קרובה לבית הניוול יותר והלכתא כר' אלעזר:

אין המנחמין רשאין לישב אלא על גבי קרקע. כדרך שיושבים האבלים. שנאמר וישבו אתו כמותו משמע:

אבחר דרכם. אמר איוב עד שלא באתי לידי צער זה הייתי בוחר דרכם ומורה להם איזה דרך ילכו בו והייתי יושב בראש כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם אלמא שהאבל יושב בראש ואקשינן בגמרא ינחם אחרים משמע ופרקינן ינחם כתיב כלומר קרי ביה ינחם בחירק היו"ד דיש אם למסורת והאבל הוא מתנחם: