נימוקי יוסף על מועד קטן יז:

מטפחות. על לבן. מספקות כף על כף:

הסמוכות. שהמת לפניהם:

אין מקוננות. כדמפרש בסמוך שהאחת אומרת והאחרות עונות אחריה:

נקבר המת. אפילו בר"ח וחנוכה ופורים דלא אסירי בעשיית מלאכה וכ"ש בחולו של מועד דחמיר טפי:

אשה רעותה. משמע זאת אומרת ורעותה עונה:

אבל לע"ל. משום דלא לסליק במלתא דאבלות אמר הכי דמועד קטן סילוק כל סדר מועד הוא:

גמ' תינוק יוצא בחיק. פירוש שאין מוציאין אותו במטה:

באשה אחת וכו'. שאין צריך עשרה לקברו ולא אפילו ג' אלא די בב' אנשים ואשה אחת:

אבל לא וכו'. משום יחוד דכיון דליכא צער טובא אתי לידי עבירה:

בשורה. כשחוזרין מבית הקברות עומדין לפני האבל וכל א' אומר לו תתנחם:

ברכת אבלים. ברכת רחבה המפורשת בריש כתובות (דף ח:):

תנחומי אבלים. דכל שבעה הולכין לביתו:

דלוסקמא. כמין נסר רחב:

לא בדלוסקמא הניטלת וכו'. כלומר לא כל כך גדולה שלא תהא ניטלת אלא על כתפו:

באגפים. על זרועותיו:

בן י"ב חדש יוצא במטה. נתנו חכמים שיעור לכל א' וא' לפי שהוא לכבוד החיים והמתים:

מצהיבין. לשון הרגש צער ואנחה:

מתעסקין בו. מתבטלין ממלאכתן:

עניים וכו'. לפי שעניים מגדלין בניהם ברעב ובצמא ומרעיבין עצמן להאכיל בניהם וחביבין עליהם ביותר וכן הזקנים אין יודעים אם יהיה להם זרע יש מי שכתב דמשמע מהא שאומר צדוק הדין עליהם מזמן זה דעדיף צידוק הדין מהספד:

אין מועד בפני ת"ח. פי' שמותר להספידם בחולו של מועד כמו בחול וכל שכן חנוכה ופורים והא דשרי דוקא בפניו אבל לאחר אותו יום שנקבר לא ובגמרא אקשינן איני והא רב כהנא ספדיה לרב זביד מנהרדעא בפום נהרא בחולו דמועדא והתם שלא בפניו הוה ופרקינן התם יום שמועה הוה וכיון דיום שמועה הוה כבפניו דמי י"מ דיום שמועה דהתם הוה יום מיתה וקבורה דפום נהרא ונהרדעא קרובים הם והולכין מהרה מזו לזו ובו ביום הגידוהו הלכך כבפניו דמי וכן הדין לענין קריעה וי"מ בפניו קודם שנקבר:

ובחול. כל שבאה השמועה תוך י"ב חודש סופדים אותו לאחר י"ב חדש אפילו בחול אין סופדים אותו. ויש בתשובת הגאונים אמר רב משה איזהו תלמיד חכם שאין מועד בפניו כל ששואלין אותו דבר הלכה ואומר אפילו במסכת כלה:

אבל כיון שנענע וכו'. פי' שהאבל אסור בשאלת שלום ולפיכך כשפוטר המנחמים שוחה כתלמיד השוחה לרבו ליתן לו שלום וזו היא פטירתו וי"מ כיון שדרך האבל לעמוד בכובד ראש אם מנענע ראשו ומגביהו נראה לכל שאינו משגיח על אבלותו שוב אין מנחמין וכו' שהרי מנוחם הוא:

אומר להם שבו. כלומר במעמדות ומושבות שאומר שבו יקרים שבו אם אבלים הרבה או חולים הרבה הלכו עם אבל אסור לומר עמדו יקרים שבו יקרים דמשמע עמדו באבלות שלכם או עמדו בחולי שלכם או שבו בשלכם וי"מ לכל אומר וכו' שאם יעמוד אבל או חולה בפני גדולים אין ראוי שיאמר להם שבו אלא אומר להם המקום יברך אתכם אל תטרחו: