נימוקי יוסף על מועד קטן טו:

אין עומדין עליו בשורה. פי' שהיו שם האבלים ואומר עליו עמדו יקרים עמודו שבו יקרים שבו וזהו לשון אין עומדין או עומדים ונקראים בגמ' מעמדות ומושבות:

ברכת אבלים. עשרה כוסות שתקנו בבית האבל לתנחומי אבלים:

כשעומדים בשורה. היו מקלסין אותו בדברי שבח אומרים עליו כמה היה גדול אדם זה:

שלדו. שדרתו כששדרתו קיימת עומדין עליו בשורה כשיש שם אבל:

אין שלדו קיימת. אין עומדין עליו בשורה ואין אומר עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים:

וכתב הריא"ף ז"ל גרסי' בהאי מסכת פ"ק (דף ח.) תניא המלקט עצמות אביו ואמו ה"ז מתאבל עליהם כל היום כולו ולערב אין מתאבל עליהם אמר רב חסדא ואפי' צרורין לו בסדינו ופירושו המלקט שמת אביו רחוק מקרוביו ולא נקבר עם קרוביו וכשהבשר מעוכל הולכין שם בניו ומוציאין עצמותיו משם וקוברין אותו בבית קברות אביהם:

מתאבל. לאו דוקא נעילת הסנדל ושאר דברים הנוהגין באבל אלא מתאונן ואסור לאכול מן הקדשים שהן ראויין להאכל בשמחה וזה שכשהוא רואה את אביו ששב עפר ואפר חם לבו בקרבו ודואג עליו:

ואפי' צרורין. לא מיבעיא אם נקברו אותן עצמות שאינו אונן עוד עליהם אלא אותו יום בלבד כדין אבלות של תורה שאינו אלא יום קבורה בלבד אלא אפילו צרורין בסדינו שלא נקברו לא גזרו חכמים להאסר עוד בקדשים:

ירושלמי תני אין שמועה לליקוט עצמות א"ר חגי והוא ששמע למחר אבל אם שמע בו ביום יש שמועה לליקוט עצמות פי' אם שמע שלקטו עצמות אביו היום מתאבל עד הערב אף על פי שלא היה שם:

רבו שלמדו חכמה אינו יושב עליו אלא יום אחד בלבד:

חכם שמת כיון שהחזירו פניהם שולל. תפירה רחבה ודוקא בחכם שאינו רבו וה"ה שמותר לאחות הקריעה ואחוי תפירה יפה היא שוה למעלה ומאחה לאחר קבורה מיד דתניא אבל הקורע לשם כבוד הרי זה מאחה מיד דאילו ברבו כיון שיושב עליו יום אחד באבלות גמורה היאך יהא שולל לא מצינו שולל בתוך ימי אבלו ועוד ליתני הרב שמת אלא נראה דעל רבו שולל למחר ואינו מאחה לעולם והרמב"ן ז"ל כתב יראה לי שהקורע על חכם שמת מאחה למחר שאפילו רבו שלמדו חכמה אינו יושב עליו אלא יום אחד וכתבו עליו ותימה הוא למה יאסר בו ביום:

אלו קרעים וכו' שאין מתאחין. אין נתפרין תפירה שוה:

שמועות רעות. ששמעו על רוב צבור שנהרגו:

כמעשה שהיה. במות שאול ויהונתן או שהלכו לשבי:

ברכת השם. ששמע רשע שבירך השם וכמעשה של אליקים מפני דברי רבשקה:

שנשרף בזרוע. ביד רמה להכעיס וכמעשה יהויקים דכתיב אחרי שרוף המלך את המגילה שנתכוין לשרוף אבל אם נפלה דליקה באונס ונשרף שם אינו חייב לקרוע כלל:

וקורע על המקדש. כשיעור קריעה טפח אם ראה המקדש תחלה כגון שבא בקרון ולא הוציא ראשו עד שראה המקדש:

ומוסיף על ירושלים. כשיראה ירושלים יוסיף כל שהוא בעבור ירושלים עד טבורו אבל אם ראה ירושלים תחלה קורע על ירושלים שיעור טפח ואינו מוסיף על המקדש בעבור כבוד המקדש דשמא לא יהא ניכר קרע המקדש לפיכך ירחיק ג' אצבעות משפת בית הצואר וקורע שיעור קריעה:

על שאול זה נשיא. פי' דהיינו מלך:

זה אב"ד. דחכם היה ובגמרא אמר ליה רב פפא לאביי אימא עד דאיכא כל הני אינו חייב לקרוע אמר ליה על הפסיק הענין לומר דעל כל אחד ואחד קורעין:

ברוב צבור. ואע"פ שלא מתו אלא מיעוט וכמעשה שהיה:

שומע מפי השומע. כגון ששמע מא' שאמר אני שמעתי את איש פלוני שקלל את השם בפירוש ולא סיפר הדברים ממש כמו שהיה שאם סיפר הדברים ממש פשיטא שחייב לקרוע ושמעי' מהא שכל השומע סתם מפי עדים איש פלוני קלל בשם המיוחד או בכינוי הראוי לקרוע קורע אבל השומע שלא מפי העדים ששמעו הגידוף אלא עד מפי עד אינו קורע:

והעדים אין חייבין לקרוע. בשעה שמעידין לפני ב"ד שהרי כבר קרעו בשעה ששמעו דכתיב ויהי כשמוע המלך את הדברים ויקרע את בגדיו המלך קרע והם לא קרעו:

וכולן רשאין לשוללן. פי' כל הקרעים שאמרו בהם שאין מתאחים מותר לשוללן למחר חוץ משל אביו ואמו דאינו שולל עד לאחר ל':

שוללן ומוללן. מיני חבורים הם שקושרים השלל של חוטין והמלל שיוצאין מן הקריעה זה עם זה כדי לחבר שפתי הקריעה וי"מ שהיא תפירה רחבה:

ללוקטן. שאוגד כל הקרע ראשו נ"ל סופו ותוחב במחט שנים או שלשה פעמים:

סולמות. כמעלות הסולם תופר שתי תפירות ומפסיק וחוזר ותופר למטה ומניח בין תפירה לתפירה הפסק ויש מפרשים ללקטן וסולמות הם מעשה מחט אבל הוא חיבור מפוזר ומפורד: