נימוקי יוסף על מועד קטן יב:

קורע. בשמועה רחוקה שנוהגת יום א':

קורע. באותו יום או אינו קורע כיון שאין שם אבילות ז' ולענין חליצת מנעל פשיטא ליה דחולץ כיון דבעלמא אפילו שלא בשעת חימום איכא חליצת מנעל משא"כ בקריעה:

מי שאין לו חלוק. כגון שהיה לבוש בגדים שאולים שאין לו לקורעם אלא מדעת בעלים:

חמשה. מתי מצוה בנו ובתו ואחיו ואחותו ואשתו:

קורע והולך וכו'. אלמא איכא קריעה בלא ז':

לכבוד אביו ואמו. קריעה של כבוד היא ואנן מקריעה של חיוב הוא דאמרינן אינו קורע והכי הלכתא דבשמועה רחוקה אינו קורע אבל מפני כבוד אביו ואמו קורע עליהם אפי' בשמועה רחוקה ואינו מאחה לעולם אע"פ שאינו מתאבל עליהם ומכאן ראיה לעובדא דרבי חייא לעיל דגרסי' בגמ' ששאל לרב שהיה בן אחיו ובן אחותו אבא קיים ואימא קיימת מאחיו ואחותו שאל שהיו אב ואם דרב ולפיכך לא מצינו שקרע בגדיו אלא שחלץ מנעליו דאילו אב ואם דרבי חייא קאמר הוה קרע כדאסקינן הכא:

וכתב בעל המאור ז"ל היכא דשכיב שכבא בערב החג דה"ל יום אחד לפני החג וחג ושמיני שלו הרי כ"א יום ובעי למנקט בתר ימי החג ט' ימים ומיהו היכא דאיכא מקרובי המת מאן דאתא ליה שמועה ביום י' שלאחר החג אי הויא כשמועה רחוקה או כשמועה קרובה יש מן החכמים מי שנסתפק לו זה הדבר ותלה הדבר להקל משום דהויא ליה ספק אבלות וקי"ל כדברי המיקל באבל ולדעתי נראה לי בזה הדבר להחמיר שאין הדברים נראים שיעלה הרגל למי שלא בא לו עדיין שמועת המת והלא אתה רואה שהקובר את מתו ח' ימים קודם הרגל בטלו ממנו גזרת ל' וזה שקברו בערב החג לא בטלו ממנו גזרת ל' וצריך להשלים אחר החג ל' ימים אע"פ שכבר עלו לו י"ד יום קודם שמיני לחג שלא בטלו גזרת ל' כל זמן שלא קיים ז' וכ"ש זה שלא ידע ולא שמע במות המת קודם הרגל היאך יעלו לו יום ראשון לפני החג וחג ושמיני שלו ככ"א יום אם אמרו במי שהפסיקו לו ימי החג אבלותו יאמרו במי שלא ידע ולא שמע במות המת קודם הרגל ועוד הרי מקצת ל' ככולו ואלו מאן דשמע שמועה ביום ל' הרי הוא כשומע ביום כ"ט אלמא שאע"פ שאמרו מקצת יום ל' ככולו למי שנהג לא אמרו למי שלא נהג ואף זה כן הלכך מסתברא בהא מלתא לחומרא ועוד כתבו ראיה דאלו היה דין מי שלא שמע ולא נהג כדין מי שנהג אבילות א"כ השומע אחר הרגל שמת לו מת קודם הרגל ז' ימים היו בטלות ממנו גזרות ז' ול' ולעולם לא משכחת שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה שאם מת לו מת ח' ימים קודם הרגל אפילו בתוך הרגל רחוקה היא שכבר בטלה ממנו גזרת ל' ואם תוך ז' מת המת אף לאחר הרגל קרובה היא אלא שאין מי שלא נהג אבלותו ולא שמע בו כדין הנוהג הלכך לא שנא ערב הרגל ול"ש יומו של רגל אינן נמנין לגבי שמועה אלא לעצמן ע"כ:

קיים כפיית המטה וכו'. פירוש מה שכלפי מעלה הפך למטה ומה שכלפי מטה הפך למעלה ולאו דוקא כפיית המטה אלא הוא הדין לשאר אבלות וה"ק אם נהג אבלות שלשה ימים קודם הרגל אינו צריך לנהוג דיני האבלות לאחר הרגל:

אפילו יום ראשון. וכן הלכה דקי"ל הלכה כדברי המיקל באבל הלכך אם קבר מתו יום אחד או שעה אחת קודם הרגל בטלה ממנו גזרת ז' ואם קברו ז' ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת ל' וכתב הראב"ד ז"ל דדוקא כשקיים אבלות קודם הרגל אבל אם עבר ולא קיים בין בשוגג בין במזיד אין רגל מפסיקו שלא יהא חוטא נשכר ומינה לכל אבל שבעולם שלא נהג אבלות בתוך ז' שמשלים אותו כל ל' חוץ מן הקריעה שאם לא קרע בשעת חיובו שאינו קורע אלא תוך שבעה כדאמרינן [דף כ:] לאחר ז' אינו קורע ודוקא בשאר מתים עכ"ל:

ואשכחן עצרת דאיקרי חג וכו'. פירוש דאבלות לכולהו חגי' אקשי' רחמנא [בירושלמי בפירקין הלכה ה' כה"ע] יש מהן ז' ויש מהן יום אחד וא"כ אבלות נמי פעמים ז' פעמים יום אחד הא כיצד אם שמועה קרובה ז' שמועה רחוקה יום אחד וא"ת אימא סוכות י"ל תפסת מועט תפסת אבל עיקר אבלות דהוי ז' מדוכתא אחריתי נפקא לן מדכתיב אל נא תהי כמת וכו' מה הסגר ז' אף מת ז' אי נמי מויעש לאביו אבל ז' ימים דיוסף א"נ מויהי לז' הימים דמשותלח כשם ששמרתי לעולמי ז' ימים כך אתם תשמרו על מת ז' ימים א"נ מדכתיב ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים :

שלשים יום מ"ל אתיא פרע פרע וכו'. ראשיכם אל תפרעו פירוש לבני אהרן קאמר מפני שהיו כהנים הא אחר שהוא אבל חייב בפריעת הראש:

התם. בנזיר:

ואחותו הבתולה. פירוש בתולה אע"פ שהיאבתולה כיון שאינה אחותו מאביו אלא מאמו לבדה הוצרכנו להוסיפה שאע"פ שאין כהן מטמא לאחיו מאמו אפ"ה מתאבל עליהם ואחותו נשואה נמי הוצרכנו להוסיף אע"פ שהיא מאביו או מאמו שהרי כהן אינו מטמא לה כיון שנשאת לבעל ואפ"ה מתאבל עליה וכ"ש שמצריכין להוסיף אחותו הנשואה מאמו ולא מאביו:

וכל מי שמתאבל עליו מתאבל עמו (וכל) כגון אב על הבן מתאבל עמו אם מת בן בנו ועמו דוקא כדמפרשינן בגמרא עמו בבית משום כבוד כיון שעומד עמו בעודו בבית נוהג קריעה וחליצה ועטיפת הראש אבל כשיצא לחוצה נועל מנעלו ומגלה ראשו. ירושלמי רב דמכת אחתיה פקיד לחייא בריה כד תהא סליק לגבאי הוי שלח סנדלך:

באנפה. בפני אשתו [ודוקא] שמת אביה או אמה אבל אחיה או בנה מאיש אחר לא דזה האבלות לא נעשה אלא בשביל כבוד להודיע שמצר בצרתה. וגרסינן בגמרא והביאה הרי"ף ז"ל הרי שמת חמיו וכו' ותניא אידך אע"פ שאמרו אינו רשאי וכו' אלא לאו ש"מ כאן בחמיו וחמותו כאן בשאר קרובים נמצא עכשיו שכל שהבעל מתאבל עליו אשתו נוהגת עמו אבלות והוא אינו נוהג עמה אלא על חמיו וחמותו בלבד וכן כשמתאבל על שנייה של שאר כגון בנו שמתאבל על בן ובת שלו בזה דוקא נוהג עמו אבלות אבל על שנייה של קידושין כגון בנו שמתאבל על אשתו ובתו שמתאבלת על בעלה אינו צריך לנהוג עמהם אבלות ויש אומרים גם כן שלא אמרו בשנייה אלא בקרובים שלהם אבל אחיו מאביו שמתאבל על אחיו מאמו כיון שאינו קרוב לו כלל אינו נוהג עמו כלום ויש אומרים גם כן שאם ירצה האבל למחול לקרוב אין הקרוב צריך לנהוג עמו כלום דלא אמרו אלא משום כבודו ומפני דרכי שלום ובכלל אותן שהוסיפו אחותו בין ארוסה בין אנוסה ומפותה ואשתו דוקא (יבמות כב:) כשרה ולא פסולה ואשתו ארוסה [שם ס.] אינו מיטמא לה ולא מתאבל עליה אבל שאר כל הקרובים אפילו פסולין מתאבלין עליהם כדתנן [שם כב.] ובנו הוא לכל דבר ואחיו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית ואם מת בנו או אחי בנו מאמו או אם בנו לאחר שגירשה חייב לקרוע בפני בנו ולנהוג אבלות בפניו שלא בפניו לא:

ואמרו הגאונים ז"ל [לעיל באלפס סוף סי' אלף קצו] דאבלות יום ראשון דהוא יום מיתה וקבורה מדאורייתא הוא ויום טוב שני מדרבנן ולפיכך מי שמת לו מת ביו"ט שני וקברו נוהג בו אבלות דאתי עשה דאורייתא ודחי עשה דרבנן ומיהו דוקא באותן שאבלותן מדאורייתא שהן אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו בתולה מאביו ואשתו אבל כל אותן שהן תוספת חכמים אם מת אחד מהם ביו"ט שני אינו מתאבל עליהם כלל דלא אתי עשה דרבנן דיחיד ודחי עשה דרבנן דרבים וכן השניים שמתאבלים לפני הקרובים ודאי מדרבנן נינהו ואין אבלותן דוחה יו"ט שני כלל: