נימוקי יוסף על מועד קטן יב.

ר"ה ויוה"כ כרגלים. ופסקינן הכי הלכתא כרבן גמליאל אע"פ דאין לה תשלומין כלל וכ"ש עצרת:

הרי כאן אחד ועשרים יום. ומונה אחר החג תשעה ימים למנין שלשים ואם תאמר למה אין שמיני של חג מבטל ממנו גזירת שלשים שהרי הוא רגל בפני עצמו וה"ל קובר את מתו שבעת ימים קודם לרגל דבטלה ממנו גזירת שלשים שהרי כבר עלו לזה ארבעה עשר יום קודם רגל שהוא יום שמיני וי"ל שאין הרגל מבטל גזירת שלשים אלא במי שנהג בגזירת שלשים ביום שמיני אבל זה שקבר את מתו יום אחד לפני החג כשהגיע יום שמיני של חג אע"פשהוא רגל בפני עצמו מ"מ עדיין לא נהג בגזירת שלשים כלל ומשום הכי בעינן למנקט אחר החג תשעה ימים למנין שלשים וכתב הרמב"ן ז"ל הלכה למעשה דר"ה ויוה"כ כרגלים גמורין הם לענין אבלות לפיכך הקובר את מתו אפילו שעה אחת קודם ר"ה בטלה ממנו גזירת שבעה ונוהג בגזירת שלשים עד יום הכיפורים ויום הכיפורים מבטל ממנו גזירת שלשים ומגלח ערב יום הכפורים לא גלח בערב יום הכפורים מותר לגלח אחר יום הכפורים וכן הקובר את מתו שעה אחת קודם יום הכפורים בטלה ממנו גזירת ז' ונוהג בגזירת ל' עד ערב החג ואם לא גלח קודם החג יגלח לאחר החג והקובר מתו לאחר ר"ה יום אחד מגלח ערב יוה"כ קברו לאחר יוה"כ מונה ט' לאחר הרגל ומגלח שהימים שלפני החג והחג ושמיני שלו נמנין אחד ועשרים יום וכן הלכה:

וכתב בעל הלכות גדולות הכי אמרי' משמיה דגאון ז"ל דהיכא דשכיב ליה שכבא ביו"ט ראשון או בשמיני או בחולא דמועדא או ביו"ט ראשון של יום טוב האחרון לא נהיג אבילות עד דנפקי יומי טבי כולהו אבל יומא בתרא מדרבנן הוא מיסלק סליק ליה למנין ז' ואבלות לא נהיג כלל אבל שכיב ליה שכבא ביו"ט שני של יו"ט אחרון כיון דעיקר אבלות יום ראשון הוא דכתיב ואכלתי חטאת היום וכו' כמו שהביא הרב אלפסי ז"ל בהלכות אתי עשה דיחיד ודחי ספק עשה דרבים:

ת"ר שמועה קרובה וכו'. פירש דיום שמועה כיום קבורה לקריעה ולהבראה ולכל דבר האבל:

אלא יום אחד. ואין מקרעין ואין מברין כדאיתא לקמן משמע מהא דשמועה רחוקה אפילו על אביו ועל אמו אינו נוהגת אלא יום אחד וכתב הרמב"ן ז"ל מסתברא דה"מ לענין ז' אבל לענין ל' נוהג הוא על אביו ועל אמו בתספורת עד שיגערו בו חביריו ובגיהוץ עד שיגיע הרגל וליכנס לבית השמחה עד י"ב חדש וכן בשאילת שלום וימנה מיום מיתה ולא מיום שמועה לפיכך אם באת לו שמועה לאחר י"ב חדש של אביו אינו נוהג אלא יום א' בין בגזירת ז' בין בגזירת ל' ע"כ לקמן בגמ':

שמע שמועה קרובה ברגל. פי' שלא עברו עדיין ל' יום וכשעבר הרגל נשלמו הל':

עלה לו. הרגל כאילו לא נשמע לו אלא עד סוף הרגל כיון שאינו יכול לקרוע ולנהוג אבילות ולפיכך אינה נוהגת אלא יום אחד ואם תאמר אמאי נוהג כלל והא אמרינן ח' ימים לפני הרגל בטלה ממנו גזירת ל' לא קשיא דהתם נהג עיקר אבילות דשבעה אבל הכא דלא נהג כלל לא בטלה ממנו גזירת ז' וכל שכן גזירת ל' דשלשים אחר ז' הם לעולם ומ"מ כיון דשמועה רחוקה היא סגי ביום א' וה"ה שעה א' דמקצת היום ככולו כדאמרינן לעיל:

ושמעינן מהא. שאם שמע אדם שמועה ביום ל' שמועה קרובה היא ונוהג ז' ול' כשומע ביום כ"ט ולא אמרי' בהא מקצת היום ככולו דהכא ודאי שמועה ביום ל' הוה וטעמא משום דשבת היא ולמוצאי שבת נעשית רחוקה דהיינו ל"א הא אם שמע בחול כה"ג שמועה קרובה היא ונוהג ז' ול' דלא מצית אמרת דשבת יום כ"ט הוא דא"כ במוצאי שבת היאך נעשית רחוקה והא חלה עליו אבלות מיד וגם לא אמרו מקצת היום ככולו אלא במי שנהג אבלות אבל לענין שמועה כל יום ל' קרובה היא וכן כתב בעל הלכות וכן דעת הרי"ף וכן דעת הרמב"ן ז"ל ומי ששמע שמועה קרובה בשבת או ברגל אע"פ שבמוצאי שבת או במוצאי הרגל נעשית רחוקה נוהג דברים שבצנעא דומיא דקובר את מתו ברגל והשומע שמועה רחוקה בשבת או ברגל אינו נוהג כלום אפילו דברים שבצנעה אלא למוצאי שבת או מוצאי הרגל נוהג שעה א' ודי:

ולענין ברכת אבלים בשבת כתב רב יהודאי גאון ז"ל דאין מברכין ברכת אבלים דהויא פרהסיא: