נימוקי יוסף על מועד קטן יא.

אינו מאמינו המלוה ללוה ואינו רוצה להלוותו בלא שטר והלוה צריך למעות:

או שאין לו מה יאכל. לסופר:

הרי זה יכתוב. ויקח מהן שכרו:

ספרים תפילין ומזוזות. אע"פ שהיא מלאכת שמים ואפי' כתבן לעצמו ולא מכרם:

בספר העזרה. דהוא ס"ת שכה"ג קורא ביוה"כ ואע"פ שהוא צורך רבים אין מגיהין בו אלא ימתין עד לאחר המועד:

וטווה על יריכו. נותן החוט על יריכו ותופס המוך של צמר בידו השמאלית ושוזר על יריכו:

אבל לא בידו. בין אצבעותיו ולא בפלך כדרך שעושה בחול:

גמ' בטובה. פי' בחנם ולא בשכירות דשכירות חשיב מלאכה כדאמרינן לעיל כיון דלאו אגרא שקלי שרשויי בעלמא הוא:

מערים וכו'. ר"מ ורבי יהודה אזלי לטעמייהו דסברי דמועד ושבת זמן תפילין הוא ומשום הכי מוכח שכותב לעצמו לכבוד המצוה:

לצורך פרנסתו. לאו כדי חייו קאמר אלא אע"פ שיש לו לחם ומים מותר כדי שיעשה הוצאת יו"ט יותר בהרוחה בבשר ויין אבל אם היה עשיר הרבה אינו מתיר לו לכתוב דר' יוסי סבר דשבתות וימים טובים לא נהגו בהו מצות תפילין כדרשינן והיה לך לאות מי שצריך לאות יצאו שבתות וימים טובים שאין צריכין אות:

בין באבן בין בפלך. כלומר בלא שום שינוי כיון שלצורך עצמו הוא שהרי הוא חייב בציצית במועד:

כותב אדם תפילין. כדרכו:

פרנסתו. להרויח מזונותיו לצורך יו"ט להרבות בשר ויין אבל לא לעצמו דלאו זמן תפילין הוא ויש מי שכתב דלגדל פתילות בחולו של מועד נראה שמותר דגדילת פתילות מעשה הדיוט הוא ושרי ע"כ:

מתני' ג' ימים וכו'. פירוש דעיקר האבלות הם ג' ימים הראשונים שאסור בהם הנחת תפילין ועשיית מלאכה אפילו אין לו מה יאכל ואינו יוצא מפתח ביתו וכיון שנהג אותם לפני הרגל בטלה ממנו גזירת ז' שהרגל מפסיק אבלותו ואין לו להתאבל עוד אחר הרגל אבל גזירת ל' דהיינו איסור גיהוץ בגדיו וגילוח שערו חייב לנהוג אותו אחר הרגל שהרי לא היתה התחלתו כלל קודם הרגל ומה יפסיק ובגמ' מוכיח שימי הרגל הם מחשבון הל':

ח' ימים וכו'. דכיון שחל עליו גזירת ל' יום אחד קודם הרגל דהיינו יום שמיני שנאסר בגיהוץ ותספורת בטלה ממנה גזירת ל' שהרגל מפסיקן וטעמא דסגי בחד יומא גבי ל' וגבי ז' בעינן ג' משום דדין כל ל' שוה מה שאין כן בז':

מפני שאמרו. כלומר וא"ת מה טעם לא אמרו חכמים הקובר מתו קודם שבת בטלה ממנו גזירת שבעה מפני שאמרו שבת עולה כלומר עולה למנין ז' ולמנין ל' משום דלא כתיב ביה שמחה אלא עונג ומקצת אבלות נוהג בשבת כדאמרי' דברים שבצינעא נוהג:

ואינה מפסקת. שאפי' קבר מתו חמשה ימים קודם השבת מונה יום אחד אחר השבת להשלים ז' ימי אבלות:

והרגלים מפסיקין. גזירת ז' בקובר את מתו [ג"י] קודם הרגל וגזרת ל' בקובר מתו שמונה ימים קודם הרגל:

ואין עולין. למנין ז' בקובר את מתו ברגל וצריך לישב ז' לאחר הרגל דהא לא נהגה גזירת ז' ברגל:

ר"א אומר משחרב בהמ"ק. שאין מקריבין קרבן ואין לעצרת תשלומין ז' לקרבן לית ליה תורת רגל והרי הוא כשבת שאינה מפסקת ואינה עולה אלא ליום אחד דקסבר ר"א דטעמא דרגלים מפסיקין שהרי דינן היה לעלות כשבת אלא שאם אתה אומר יעלו למנין ז' הרי הפסיקו הכל דז' ימים נינהו וכן עצרת בזמן שבהמ"ק קיים שהיו לו תשלומין כל שבעה וכיון שלא היו יכולין לומר עולין אמרו מפסיקין ועשו דין שלשים כדין ז' אבל משחרב בית המקדש שאין לעצרת תשלומין כל ז' ואינה עולה אלא ליום אחד הרי היא כשבת דעולה ואינה מפסקת והוא הדין לר"ה ויוה"כ:

רבן גמליאל חומר וכו'. וכל שכן עצרת אפי' בזמן הזה שהרי לר"ה ויוה"כ ליכא תשלומין אפילו בזמן שבהמ"ק קיים:

וחכ"א וכו'. הם מכריעין עצרת שהוא כתוב בחשבון ג' רגלים יש לו דין הרגלים שמפסיקין ואין עולין אבל ר"ה ויוה"כ שאינו חייב לעלות בהם לרגל אין בהם אלא דין השבת שעולין ואין מפסיקין והלכה כרבן גמליאל (גיטין לח. וכ"מ) דכל מקום ששנה רבן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה:

גמ' גזירות בטלו וכו'. פירוש דנהי דלכבוד הרגל בטלה גזירת ז' ול' ומותר לגלח מכל מקום אם לא גלח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל עד תשלום כל הל':

שכשם שמצות יום אחד ושעה אחת מבטלת ממנו גזרת ז' ואם לא רחץ ברגל מותר לרחוץ אחר הרגל:

כך מצות יום אחד ושעה אחת. שאם חל יום ז' להיות ערב הרגל מקצת יום ז' ככולו וחשבינן חצי יום ז' להשלמת ז' ימי אבלות וחציו להתחלת ל' ואתי רגל ומבטל גזירת ל' ואם לא גלח בערב הרגל מותר לגלח וכו' דכשם שבטלו גזירות כך בטלו ימים ומותר לגלח: