נימוקי יוסף על מועד קטן י:

מתני' ואלו מכבסין. פירוש (ואלו) כמו שגזרו בגלוח כדי שלא יכנס אדם מנוול לרגל כך גזרו בתכבוסת אבל התירו לאלו שלא היה להם פנאי:

ומנודה. דקי"ל שאסור בתכבוסת כמו האבל בעוד שעומד בנדויו והתירו לו נדויו ברגל נמצא שלא היה לו פנאי קודם הרגל:

ומי שנשאל. שנדר שלא לכבס ולא נזדמן לו חכם להתיר לו עד עכשיו במועד:

ומטפחות הידים. שמתנגבים בהם בשעת אכילה:

ומטפחות ספרים. בגד שנותנין הספרים למסתפר בין כתיפיו מפני השער הנופל וצריך לכבס תמיד אע"פ שכבס אותו קודם המועד ובירושלמי גריס מטפחות ספרים כלומר של ספר תורה דגרסינן עלה מטפחות ספרים אין מכבסין אותם במי רגלים מפני הכבוד ומי רגלים מעבירין הכתם כדאמרינן בנדה (דף סג.) מי רגלים של מ' יום אלא דלכבוד התורה אסור כי אם בנתר ובורית:

הספג. שמתנגבים בהן כשיוצאים מבית המרחץ:

והזבין וכו' וכל העולים מטומאתן. כגון מצורע וטמא מת שצריכין להחליף בגדיהם או לכבסן לכל אלו מותרים במועד שלא היה אפשר להם לכבס קודם הרגל:

ושאר כל אדם. לפי שהיה להם פנאי אסורין כדי שלא יכנסו ברגל מנוולים ומוקמינן בגמ' דוקא בכלים של צמר שאין מתטנפין במהרה והיה להם לכבסן קודם הרגל אבל בכלי פשתן שנוחין להטנף אפילו בשאר בני אדם מותרין שאין קבע לכיבוסן ותמיד צריך לכבסן:

גמ' מי שאין לו אלא חלוק אחד. פירוש שאע"פ שכבס אותה קודם המועד צריך לכבסם עוד אבל מי שיש לו שני חלוקין יכול לכבסם קודם המועד וללבוש אחד ולהניח אחד וכתב הראב"ד ז"ל האי חלוק של צמר הוא דאילו של פשתן הא אמרינן כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ וכל אלו שמכבסין במועד מכבסין כדרכן אפילו בנתר וכלי פשתן מכבסין כדרכן במועד ולא בעי צניעות אלא אפי' בנתר מותר לכבסן כשהוא לצורך המועד שהם מתטנפים מהרה וקלים להתכבס ולא אסרינן אלא כלים של צמר שהם קשים לכבסם או של צמר גפן ובהנהו איירי מתני' ולפיכך לא התירו אלא לאלו דמנינן:

ירושלמי בעון קומי רבי יוסי בגדים קטנים מה הן אמר לון כמי שאין לו אלא חלוק אחד (התם)ובודאי דבצמר אצטריך למימר:

מתני' קדושי נשים. פירוש כגון הרי את מקודשת לי דהאשה נקנית בשטר והו"ל דבר האבד מפני שאולי יקדים אחר לקדשה וזהו הטעם בכל הנזכרים במשנה:

גיטין. שרוצה הבעל ללכת ולא תשאר עגונה:

שוברים. אם אבד המלוה שטר החוב והלוה מתיירא לפרעו שמא יתבענו פעם אחרת תקנו חכמים שיכתוב לו המלוה שובר שהוא שטר שכתוב בו שט"ח מסך כך ופלוני ופלוני עדיו וזמנו כך פרוע הוא והרי הוא כחרס הנשבר ואם הלוה לא יפרענו עכשיו שמא ילך לו ולא יפרענו לעולם:

דיאתיקי. מתנת שכיב מרע שבדיבור בעלמא סגי ופירושו דא תהא למיקם ולהיות ואם לא יכתבו עדותם וילכו העדים יפסיד המקבל:

מתנה. מתנת בריא בקנין ואם לא נכתב עדותם יאמר הנותן לא היה כך:

פרוסבולין. תיקן הלל כדי שלא ישמט החוב בשמיטה ויפסידו העשירים ממונם וגם העניים לא ימצאו מי שילוה להם עד שיכתוב המלוה שטר לבית דין מוסרני לכם הדיינים כל חוב שיש לי על פלוני שאגבנו כל זמן שארצה והרי הוא עכשיו כאילו גבו ב"ד חובו וכבר נגוש הוא קודם ולא קרינא ביה לא יגוש את רעהו ולשון פרוסבול פרוסבולי כלומר תקנה לעשירים כדאמרן וכן לבוטי שהם עניים ואם לא יכתבנו עכשיו הוא רוצה לילך ויעבור שביעית ויפסיד חובו:

ושום. ששמו ב"ד נכסי הלוה למלוה וקורעין לו שטר חובו כדאמרינן (ב"ב קסט. ע"ש) כל שומא דלא כתיב ביה קרענא לשטרא דמלוה לאו שומא הוא ואם העדים רוצים ללכת יהיה המלוה קרח מכאן ומכאן:

מזון. בעל שקבל עליו לזון בת אשתו ואם העדים הולכים להם ולא כתבו שטר הקנין יכחיש הבעל הקנין:

מיאונין. קטנה שאין לה אב והשיאוה אמה ואחיה יכולה למאן בבעלה קודם שתביא שתי שערות ולומר אי אפשי בו והקדושין בטלים ומותרת בלא גט ואם לא יכתבו השטר עכשיו שמא תביא שתי שערות לאחר המועד ושוב אינה יכולה למאן ותשב עמו שאינה חפצה באותו בעל:

ברורים. שהבעלי דינים בררו כל אחד ואחד דיין לעצמו ואם לא יכתבו עכשיו שמא ילך לו ויבוטל השלום:

וגזירות ב"ד. פסקי הדיינין שאם לא נכתבו עכשיו שמא ישכחו הדבר ולא יפסקו פעם אחרת כן:

ואגרות רשות. פתקא דרבנותא שהנשיא נותן רשות לזה לדון וללמד לעם הוראותיהן ונקראין פתקא דרבנותא ושוב אם טעה לא ישלם ואם אין לו שטר ישלם מביתו ובירושלמי פירשו אגרות של שאלת שלום:

גמ' מותר לארס. ובלבד שלא יעשה סעודה:

ואין עושין סעודות אירוסין. בחוה"מ משום דאין מערבין שמחה בשמחה אבל בלא סעודה ליכא שמחה באירוסין ומיהו דוקא בחוה"מ מותר לארס אבל ביום טוב עצמו אסור לקדש משום קנין ומשום שבות הוא:

ברחמים:

שאע"פ שנגזר על האדם מן השמים בת פלוני לפלוני אם יוסיף איש אחר שאינו בן זוגה להתפלל לה' אפשר שישמע לו אף כי בסוף תתקיים הגזרה שיגרשנה האיש שיתפלל עליה או ימות במהרה וישאנה אותו שהוא בן זוגה אח"כ:

אין כונסין. משום דבנשואין איכא שמחה אף בלא סעודה ואין מערבין שמחה בשמחה (ובגמרא) [ובמשנה] [דף ח:] איתא אבל מחזיר הוא את גרושתו מפני שאינה תחלה לו ואמרינן בירושלמי [פ"א ה"ז] דוקא בגרושה מן הנשואין אבל גרושה מן האירוסין אסור להחזירה שהרי תחלה היא לו והריא"ף ז"ל לא הביאו אפשר דמשתמע מלשון מארסין ואין כונסין וכו':

מתני' אין כותבין שטרי חוב במועד. פי' הואיל ויכול לכותבם לאחר המועד: