נימוקי יוסף על מנחות ד:

על פניה. כלומר כשיעמוד הכתב תחתון לפי שנוהג בהן מנהג בזיון:

מין. תלמיד מעבודת כוכבים:

ישרף. עם האזכרות לפי שכותבין השמות לשם ע"ז שהם אדוקים בה הרבה:

נכרי. שאינו כומר לע"ז ואינו כל כך אדוק:

יגנז. דצד קדושה יש בו שכוונתו לשם בורא עולם אבל המינים שהם מכירין וכופרין:

ביד המינים. שאין אנו יודעים בבירור שהוא כתבו ויש לחוש שמא לקחו מסופר:

יגנז. דיש לחוש שמא לקחו מישראל:

קורין בו. דשמא מישראל לקחו שכתבו לשמה:

ביד הלוקח. שאם היה ביד הסופר שהוא המוכר יהיה נאמן גם להפסיד הס"ת שהרי שלו הוא עדיין שלא משכו הלוקח:

ומאי שנא מדרבי אמי. מה לי אזכרות מה לי גוילין:

טעי בדרבי ירמיה. וכיון שאינו מפסיד אלא שכר אזכרות שאינו אלא אחד ממאה משקר כדי שיפסיד חברו כל הספר שהוא מכוין להזיקו:

הא קא פסיד וכו'. ואם לא היה אמת לא היה אומר כיון שמפסיד כל כך:

מסורגל. משורטט:

וכורכין בשיער וטולין במטלית. כלומר אם נקרע הגויל או הקלף עושין לו מבחוץ טלאי (של בגד):

בדבק. בלעז ויש"ק:

ותופרים. או תופרין אותו בגידין:

על הגויל. אם רוצה לכתוב על הגויל שהוא העור שלא נקלף ממנו דבר אבל הוא שלם כמו שהיה בו בעודו על הבהמה:

במקום שיער. צריך שיכתוב במקום שהיה בו השיער ולא על מקום הבשר:

ועל הקלף. שנחלק העור לשנים ורוצה לכתוב על חצי העליון שנקרא קלף והוא דק מן הדוכסוסטוס:

במקום נחושתן. צריך שיכתוב בתחתון שלה והוא הצד שהיה על הבהמה דהיינו מקום לבן:

ואם שינה פסול. דקים להו לרבנן דהכי עביד טפי ומתקיים הכתב יותר:

חציו גויל וכו'. משום דבעינן זה אלי ואנוהו וזה אינו נוי אבל אינו נפסל בכך מדלא קתני פסול:

מן המותר בפיך. דזהו בהמה טהורה:

סליקו להו הלכות ספר תורה

שתי פרשיות. דהיינו שמע והיה אם שמוע:

ארבע וכו'. קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע:

ואפי' כתב אחד מעכבן. אם נחסר מהם אפילו אות אחת נפסל הכל לפי שכולן מצוה אחת דכתיב וכתבתם שתהא כתיבה תמה:

פשיטא. דהא כתיב וכתבתם ואפי' אות אחת:

לקוצו של יו"ד. רגל של יו"ד:

הא נמי פשיטא. אם לא עשה ליו"ד רגל לא נעשה האות כלל:

שאין גויל וכו'. שמדובקת באות אחרת והיינו דקתני כתב א' מעכבן כלומר הלכות משפט אות אחת המדובקת לחברתה מעכבן למזוזה ותפילין:

ניקב תוך ה"א. שהוא החלל שבתוכו כשר שהרי עדיין ראוי לקרות בו:

יריכו פסול. שאין אדם יכול להכיר איזו אות היא:

אם נשתייר. קצת הרגל של ימין או של שמאל כשיעור יו"ד אחת קטנה ודקה מאד כשר:

שלשה זיינין. שלשה תגין בכל ראש וראש לשי"ן תשעה תגין לעי"ן ששה [וכן] בכל אלו האותיות של שעטנ"ז ג"ץ והוא הדין לצד"י כפופה ולנו"ן כפופה:

להלן כתיב. דכתיב ונכתב בספר וכתוב בספר:

שתים ושלש ואחת. כלומר שכותב בשיטה אחת שתי תיבות ובשיטה שלמטה ממנה בשיטה אחרת שלש תיבות ובשלישית בשיטה אחרת תיבה אחת:

כקובה. שכתוב בעליונה והיו ובשניה הדברים האלה ובשלישית אשר אנכי מצוך כי היא עשויה כקובה שרחבה מלמטה וקצרה מלמעלה:

וכזנב. שכותב בה שלש או ארבע תיבות בשיטה עליונה ובשניה שתים ובשלישית תיבה אחת:

איכא דאמרי. בתחלת שיטה כלומר לא יכתוב בשיטה אחרונה אלא שתי תיבות הללו שהם על הארץ דמסיים בשיטה הסמוכה לאחרונה כימי השמים דמשמע כן יאריכון ימיכם:

בסוף שיטה. שכותב כימי השמים על הארץ בשיטה אחת שצריך שיהיו שמים על הארץ דמשמע כגבוה שמים על הארץ כן יאריכו ימיכם: