נימוקי יוסף על מנחות ד.

סתומה. פירוש שהניח ריוח באמצע ויש כתב בשני צדדין אי נמי הניח חלק בראש השיטה וכותב בסופה:

פתוחה. שכותב בראש השיטה ומניח חלק בסופה:

או שכתבה כשירה. כגון אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח:

או שכתב את השירה. כשאר פרשיות בשיטות שלימות:

שלא בדיו. אע"פ שמתקיים הכתוב בו:

בזהב. כלומר שזרק זהב על כתב השמות שנכתבו בדיו אפילו הכי פסול דס"ל כתב העליון כתב הוא ומבטל התחתון לפי שהוא מוחקו ואסור לקרות בו:

יגנזו. טעונין גניזה שהרי נכתבו השמות לש"ש:

קרע הבא וכו'. אם נתקרעו גליונות ס"ת מלמעלה או מלמטה ונכנס הקרע שני שיטין בתוך הכתב יתפור וא"צ להחליף היריעה דאכתי מהודר הוא:

לא יתפור. וצריך לסלק כל היריעה דבעינן ואנוהו וליכא כיון שכל כך הוא נקרע:

בעתיקתא. שהקלף הוא ישן וחלוש ובכל יום הולך וגדל הקרע:

בחדתא. שהקלף חדש וחזק והתפירות יגינו שלא יקרע:

עפיצא. הוא עיבוד הקלף ומתוקן כראוי ואז הוא חזק:

דלא עפיצא. הוא חלוש ויקרעו מקום התפירות:

בגידין. הא דשרינן לתפור לא שרינן בחוטי פשתן וכיוצא בו אלא בגידין כשאר תפירות שמחברין היריעות שהלכה למשה מסיני הוא:

בגרדין. הם חוטים אחרים:

דף. קורין בלע"ז פאיינ"א:

בין תיבה. והקרע כל כך גדול שאילו היה בכתב כי האי גוונא היה יותר משלשה שיטין:

מאי. מי סגי בתפירה לבד כיון שאינו נוגע בכתב או לא אלא צריך (לכרך) [לסלק] היריעה כולה:

ניקב תוך הה"א. שנטל הקלף בתוך חלל הה"א:

כשר. שהרי ניכרת האות:

ירכו פסול. שהרי אין אדם מכיר אם הוא ה' אם ר':

מלא אות קטנה. אם נשתייר מן הוא"ו קצת כשיעור של אות דקה. מאות דקה:

שלשה. שלשה זיינין לכל ראש וראש כגון אות השי"ן שיש לה שלשה ראשים יעשה לה ט' תגין ובעי"ן ששה תגין ובנו"ן וזיי"ן שאין להם אלא ראש אחד שלשה תגין:

אין קורין בו. ויגנז שספר תורה חסר הוא:

ארבע יגנז. שכיון שכל כך טעיות יש בכל דף ודף הוי כמנומר ופסול ואין בו ואנוהו:

אית בההוא דף שלש טעיות. דבשאר דפין אמרינן יתקן:

מהו. מי מציל על כל הספר כולו או לא דכיון שיש בו (כלל) לתקן לא יציל:

ליתקן. כיון דשרי רבנן בעלמא יתקן גם בזה ויציל על כל הספר:

והני מילי בחסרות. דאמרי' ארבע לא יתקן בחסרות שראוי להיות מלא ועשאו חסר:

ביתרות. שראוי להיות חסר ועשאו מלא:

לית לן בה. שהרי אינו חסר כלום והיתר הא אמרינן (חולין נח ב ע"ש וצ"ע) כל יתר כנטול דמי ואינו מעלה ואינו מוריד:

אף באמצע שיטה וכל שכן בסוף שיטה דכשר:

באמצע שיטה דוקא. אבל בסוף שיטה פסול:

ואפילו אות אחת וכו'. כדי שלא יטעה בכתיבתה שלא יחסר ולא יותיר ואפי' יהיה בקי בכל חדרי התורה ויודע אותה ע"פ כרב חננאל:

כאמיתה של תורה. דהיינו מזוזה שהוא עיקר התורה שיש בה עול מלכות שמים בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך ועול מצות דכתיב ושננתם וכתבתם וקשרתם: