נימוקי יוסף על מנחות יג.

מעלין בקדש ולא מורידין. לא משום שהלבן חשוב מן התכלת שהתכלת דומה לכסא הכבוד אלא דכיון דהעלתו ללבן תחלה מטעם הכנף מין כנף אין מורידין אותו ויעשו ממנו קשר האחרון שהוא קיום הבנין כן פירש רש"י ז"ל:

גלימא כולה דתכלתא. כל הטלית היה של תכלת:

ורמו ליה וכו'. לציצית:

וגדיל מגדיל. כלומר כל הציצית היה גדיל ולא שייר בה ענף כלל:

ולא יאי תכלתא. דאין בה ענף:

ופתלהו מתוכו. כלומר שיהא הענף אחר הגדיל ולא שיעשה הגדיל בסוף החוטין ועוד שיהא פתיל של כרך מן המנין כך פרש"י ז"ל:

אודרא. מעט מן הצמר שטוין חוטין לציציתו:

טעימה פוסלת. מה שנוטלין מן היורה בביעתא לעשות הנסיון:

משמע שאם היו נותנין אודרא של נסיון ביורה פסלה כולה משום כליל תכלת שיהא כל עיקר מראה החלזון בצמר שלא יהא דבר אחר צבוע בה מתחלה:

וטעימה גופה פסולה. ולפיכך קליא לאודרא שורפין אותה לפי שפסולה היא לטוות חוטין לציצית:

אין לה בדיקה. כדמפרש בסמוך משום טעימה:

המומחה. הוא דאית ליה תרתי שהוא בקי ומוחזק בכשרות ודייק במעשיו כן מפרש בירושלמי:

ספרים יש להם בדיקה. פרש"י ז"ל בחסרות ויתרות:

ואין נלקחין וכו'. שמא לא נתעבדו לשמן:

ונלקחין מכל אדם. דלא בעינן עבוד לשמן:

ותפילין וכו'. אינן צריכין בדיקה. שיש טורח לנתק התפירות ולבדקן בחסרות ויתרות ולחזור אותן ואתי לאימנועי ולא יבדוק:

גילי. אלו"ם בלע"ז:

מיא דשבלילתא. פינגרי"ק בלע"ז:

בני מ' יום. פרש"י ז"ל מתנוק בן מ' יום ועוד שעמדו בכלי מ' יום:

שינוי שקר. כשנשתנה לרעה:

שינוי אמת. שנשתנה לטוב שהוא אמת ראיה שהוא כשר:

שמעתתא אהדדי אתמר. דבדקינן בשניהם ואי אפסיד בקמייתא לגריעותא ובבתרייתא למעליותא כשר:

טרח כו'. תגר היה ולזכות את הרבים לא היה רוצה לסמוך על הבדיקות אלא ליקח בכולן מן המומחה:

כחומרי מתנייתא. דלעיל דקתני טעימה פסולה:

בחזקתה. שנעשית כהלכתה:

מן הנכרי מן התגר. מן התגר הקבוע ומוחזק ליקח מישראל ולמכור דחזקה לא מרע נפשיה להפסיד סחורות ליקח [שלא] מן המומחה:

מהדיוט. שאינו תגר אם צבוע היא שמא הוא צבעה ואם חוטי הלבן שמא הוא עשאה וציצית שעשאה נכרי פסולה:

זונה. פירש רש"י ז"ל ישראלית וסבורה שהוא ישראל ותבעל לו ועברה על לא תתחתן א"נ זונה נכרית ותאמר שפלוני ישראל נתנו לה באתננה ויחשדוהו ונראה שזה הפי' יותר נכון שזונה ישראלית מופקרת לכל לא שכיח וב"ד אין מניחין ישראל בכך משום לא תהיה קדשה בבנות ישראל ולא יהיה שהיא אזהרה לב"ד ולפי זה אמרו ז"ל דלאו דוקא למכור אלא אפי' למשכן ולהפקיד ולתת אסור אא"כ הוא לפי שעה דליכא למיחש להא:

ויהרגנו. א"נ שיאכילנו איסור כסבור שהוא ישראל אלא דנקט החמור שהוא סכנת נפשות:

סדין בציצית. בתכלת ונקט הכי משום שהוא עיקר המצוה ויש פלוגתא בזה יש שאומר בציצית של לבן קאמר וקשה להם הא דכל המטיל תכלת ואתיא להו שפיר הא דאמרינן סדינא בקייטא ציצית מה תהא עליה דמשמע שלא היו ציצית בסדין כב"ש אפי' של פשתן ורבינו האיי ז"ל כתב בשם אביו ז"ל וכן כתבו הגאונים הראשונים ז"ל מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דכיתנא עובר משום לא תשא וכן כתב רב עמרם ז"ל בתשובה וטעמא דמלתא דכיון שאסרו רבנן לסדין תכלת הוי כאילו אינה ראויה לתכלת ופטורה אף מן הלבן כדברי רש"י ז"ל וכן העלה הריטב"א ז"ל שאין להטיל חוטי לבן בסדין ובשאר בגדים דאינם של צמר ושל פשתן נראה מאלו דברים שראוי לחוש לדברי האמוראים ז"ל שסוברים שאין חייבין אלא מדרבנן וכמו שפסק רב אלפס ז"ל הלכך אין לו לעשות אלא טלית מצוייצת של צמר שיקיים בה מצות ציצית דאורייתא וכבר דרשתי כן לרבים ופשט המנהג כן: