נימוקי יוסף על מנחות יא:

זה שאמר לו של טיט. שהוא קל למצאו ועם כל זה לא הביאו:

טלית של קטן וכו'. המתבייש לצאת לחוץ בלא כסות מתכסה ראשו ורובו חייבת דכסותו קרינן ביה:

פטורה. דלאו כסותו הוא:

כפלה. שהיתה ארוכה מאד כשתים כראוי לה כגון זו ואין ראוי ללבשה אלא א"כ כופלין אותה:

ור"ש פוטר. דה"ל כבגד שאינו ראוי ללבישה והלכתא כוותיה:

ושוין וכו'. שאם תפרה לאחר שכפלה שחייבת דהא חזיא לאיכסויי:

אכפליה. והיו שתי ציציותיה בכפליה ולא היתה תפורה ונתן מקום הכפלות בראשו:

אפשיט. כשנתפשטה לו היו ציציות הכפל בראשו באמצע הטלית:

א"ל היינו כנף. בתמיה:

מי סברת וכו'. דלמאן דאמר חובת גברא הוא כיון שיש לו טלית מצוייצת פטור מלהטיל תכלת בשאר טליתות כל זמן שאינו לובשן:

חובת טלית הוא. ואע"פ שיש לו טלית מצוייצת חייב לעשות ציציות בכל טלית שיש לו בד' כנפות ועביד לאכסויי בהו:

כלי קופסא. מונח בקופסא לפי שאין דעתו ללבשן כי אם בימים ידועין:

חייבת בציצית. דסוף סוף היא עבידא לאיכסויי בה מחיים:

בזקן שעשאה לכבודו. לתכריכין שלו ואע"פ שלובש אותה לפעמים בחייו כיון שאין עיקר עשייתה לאיכסויי מחיים הויא ליה ככסות לילה שהיא פטורה אף ביום לאפוקי כלי קופסא שעיקר עשייתה לאיכסויי בה מחיים:

בההיא שעתא. שמת:

רמי. נותנין שם ציצית והעלה הריטב"א ז"ל שמנהג יפה הוא לתת ציציות בתכריכין כיון שרגילין במצוה מחיים משום והלך לפניך צדקך וגו' וי"מ שיש במדרש שלכך נסמכה פרשת נסקל לפרשת ציצית לומר שהמת חייב בציצית:

אמר רב ציצית אינה צריכה ברכה. כתב הריטב"א כתב רבינו ז"ל והלכתא כרב דאמר חובת גברא הוא דהא אנן לא מברכינן לעשות ודחי מימרא דשמואל דכלי קופסא ואין לנו לזוז מדברי רב אלפס והרמב"ן וכן הגאונים ז"ל וגם הרבה מגדולי האחרונים ז"ל פסקו כן ומיהו ודאי קי"ל כתוספתא דברכות דתניא העושה ציצית לעצמו אומר שהחיינו ואם לא אמר בשעת עשייה אומר בשעת עטיפה הראשונה דהכי הלכתא בלולב ובסוכה כדאיתא בדוכתייהו (סוכה מו א). ועכשיו נשאר לנו לבאר מצות ציצית אם העטיפה מעכבת בו אם לאו ולפרש קצת לשון הברכה וכיצד מברכין אותו והמניח ציצית ותפילין איזה מהם מקדים לפי שרבו בזה סברות המפרשים ז"ל ונאמר כי יש מן הראשונים ז"ל שאמרו כי אין מצות טלית מתקיימת אלא בעטיפת הראש לכסות בו ראשו וגופו או רובו כדכתיב אשר תכסה בה ולדבריהם אין מצות ציצית באלו הטליתות הקטנים שנהגו ללבוש ברוב המלכיות ואין נראה כן ומה שהיו מברכין להתעטף זהו למצוה מן המובחר ואפשר שהתלמוד מדבר לפי מנהגם שלא היו רגילין ללבוש טלית בת ארבע כנפות אלא טלית גדול כדאמרינן טלית של ת"ח צריך שיהא נראה מתחתיו טפח אבל משורת הדין כל כסות של ד' כנפות חייבת בציצית ויוצא בו ממצות ציצית אע"פ שאין בו לא כיסוי ולא עטוף דרחמנא בגדיכם וכסותך קאמר וכל מלבוש וכסות במשמע ובלבד שיהא לו כנפות ואי משום אשר תכסה בה ההיא לאו לכיסוי הגוף או עטיפת הראש אתא אלא לרבות כסות סומא או בעלת ה' כדאמרן לעיל [דף מג] והרי אמר טלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו [דף מ ב] וגדול יוצא בה עראי שהיא חייבת ומסתמא אין בה לגדול כדי עטיפת הראש וכיסוי רוב גופו אלא ודאי כדאמרן וכן פשט המנהג בכל ישראל כי רובם אין להם טלית גדולה הראויה לעטוף ועושין טליתות קטנים שלובשין אותן שלא מיעטו מן וראיתם אותו אלא כסות לילה או כסות סומא ולא כסות שתחת המקטורן וזו נראית ראיה ברורה וכן פסק הרב בעל הלכות ז"ל ואין להרהר בזה ומ"מ מצוה מן המובחר שיהא כולו מעוטף במצוה וזו דרך ירא שמים לחבב המצוה וכ"ש מצות ציצית השקולה כנגד כל המצות ולא שיהא מעכב כלל ובאלו הטליתות הקטנים שנהגו אין מברכין להתעטף אלא נהגו לברך על מצות ציצית ואין לבטל המנהג. ונהגו ג"כ לעשות המצוה מעומד. וכבר נשאלתי על המניח תפילין והמתעטף בשחרית איזה מקדים ונראה שראוי להקדים מצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות ועוד שהיא תדירה יותר שנוהגת בין בחול בין בשבת בין ביו"ט ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם וכן מצאתי לרב רבינו יונה זצק"ל בספר היראה ומ"מ אותם שמתעטפים בטלית גדולה כיון שאין דרך להתעטף אלא אחר כל המלבושים ושנתנו מקטוריהם בראשיהם מצות תפילין באה לפניו תחלה ומברכין עליהם תחלה לפי שאין מעבירין על המצות ואפילו אותם שאין נוהגין אלא בטלית קטן ראוי ללבוש אותו על מלבושיהם לקיים בו יפה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ועוד שהרי דימו אותו חכמים [דף מג ב] לחותם של עבד שמקפיד בו רבו כשמכסה אותו. ומותר לאדם ליכנס בטלית מצוייצת לבית הכסא ועושה צרכיו שלא אסרו אלא תפילין שיש בהם משום קדושה וצריכין גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יישן בהם וכן כתב הגאון ז"ל ונראה לי ראיה גמורה לדבריהם מהא דאמרינן בגמ' [דף מג א] דרב יהודה לא מברך על הציצית אלא בצפרא ואמרינן דאפי' כר' דאמר בתפילין שכל זמן שמניחן מברך עליהן וה"ה לציצית אלא דרב יהודה גברא צניעא הוה ולא הוה שדי גלימיה מיניה כוליה יומא ש"מ שמותר לעשות כל צרכיו בטלית מצוייצת שאל"כ היה צריך לסלקו כשעושה צרכיו וכן המנהג פשוט ולמדנו מאותו מעשה שחייב אדם לברך על הציצית כל זמן שלובשו או מתעטף בו ואפילו אלף פעמים ביום ואם נפלה טליתו שלא במתכוין וחוזר ולובשו ומתעטף בו יש אומרים שאינו צריך לחזור ולברך וכן מצאתי בשם ה"ר יונה זצק"ל אבל מורי ז"ל היה אומר שאף בזו חוזר ומברך אם נפלה מרוב גופו [דה"ל היסח הדעת] ונראה לי כדבריו מהאי עובדא דרב יהודה דמדמי ציצית לתפילין ובתפילין אמרי' דכל זמן דממשמשי בהו מברך והיינו דוקא כשעוקרן ממקום הנחתן ומחזירן למקומן וכן פי' בתוס' וכן פי' ה"ר יונה בשם רבו ה"ר משה ב"ר שניאור ז"ל וכיון דכן ה"ה לציצית עכ"ל הריטב"א ז"ל: