נימוקי יוסף על מכות ב:

ומנין שאפי' ק'. ששנים מזימין אותם:

ת"ל עדים. לומר אפי' ק' אין להם אלא דין ב' עדים:

עד שיזומו שניהם. דאין קרוי עדות בפחות מב':

עד שיזומו שלשתן. דלא תימא כיון שהוזמו השנים שהם עיקר העדות סגי קמ"ל דלא:

גמ' אמר רבא. הא דאמרינן דאפי' מאה חשובין כב' ועד שיזומו כולם דוקא שהעיד כל אחד בתוך כדי דיבור של חבירו דהיינו כדי שאלת תלמיד לרב אבל אם יש הפסק יותר בין זה לזה לא הוי עדות אחד וכל מי שהעיד עד אותו הפסק חושבין אותו עדות אחת מכאן ואילך חושבין אותו עדות אחרת ואם הוזמו העדים הראשונים נהרגין אע"פ שלא הוזמו עדות האחרת:

מתני' לא בא הג' להקל. השלישי אינו יכול לומר כבר העידו השנים ונתקיים העדות בהם ושאפילו הוזם לא ישלם אלא אע"פ שלא היה צריך אם העיד תוך כדי דבור דינו להתחייב אם הוזם כיוצא באלו וריב"א מפרש דר"ע חולק על ר"ש ומפרש כך לא בא הג' להקל עליו ולומר שלא יזומו עד שיזומו כולם אלא להחמיר עליו ולומר שנהרג מיהא כשניזם אבל אם הוזמו ב' הראשונים נהרגין אע"פ שלא הוזם השלישי ועוד פירש הר"י בן גיאות דאם הוזמו השנים אע"פ שלא הוזם הג' נעשו כולם זוממין וענש הכתוב השלישי שנטפל לשנים שעברו והעידו שקר כיוצא בהן אלמא שהב' הוזמו ולא השלישי דאילו הוזם הג' גם הוא היה נקרא עובר עבירה והרי נעשה לין ג' כדין הב' בטפולו להם לא בהזמתו ומ"מ אף לפי זה הלכה כר"ש דת"ק אית ליה דר"ש וה"ל ר"ע יחיד:

מה שנים נמצא אחד וכו'. י"ל שהוא סיום ר"ע דגם לענין זה הוקש השלישי לשנים או שנאו מפני מחלוקת ר"י ור':

בד"א וכו'. בד"א שאם נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ואפילו הם ק' בדיני נפשות:

תתקיים עדות בשאר. ואפילו התרו בהם ואמרו לאסהודי אתינן אינן נפסלים הכשרים בשביל הפסולין ורבי פליג ואמר דלא שנו [אלא] בזמן שהתרה בהם שגלו את דעת העדים אם באו לראות או להעיד כדמפרש בגמרא ואמרו לאסהודי אתינא ובכי האי אפילו בדיני ממונות פסול:

שלא התרו בהם. היינו דאתו למחזי ולא לאסהודי אפילו בדיני נפשות לא פסילי וי"מ בזמן שהתרו בהם כשהתרו כל העדים בנדון ודאי להעיד באו והם כולם עדות אחת ומתבטלת בעדות הפסולין אבל אם לא התרו בהם [לא] [בדפו"י הגי' או בדיני ממונות] ובדיני ממונות דלא שייך התראה יתברר ע"פ העדים אם הם עדות אחת או לא וכדאיתא בגמרא:

מה יעשו. כלומר דא"כ מה יעשו והדין נותן שאין העדות פסולה דאי לא תימא הכי מה יעשו ב' אחין ואחד עמהם שראו באחד וכו' ואחד מן האחין לא הלך להעיד אלא לראות מה היה הדבר וכי מפני שהיה אחד מהם פסול בראיה תבטל עדות השאר שכוונו להעיד:

גמ' זה לשון ההלכות וחזינן לגאון דקאמר ה"מ בעדות על פה אבל שטר שיש בו שלשה עדים ב' מהם קרובים זה לזה אם לא נודע בעדות ברורה שישבו שלשתן להעיד וכתבו עדותם זה בפני זה דדמי כמאן דאמרי למסהד אתינן לא מבטלינן לשטרא מספק אלא תתקיים העדות בשאר דאמרינן דלמא חד שבק רווחא למאן דקשיש מיניה ובא זה הקרוב וחתם שלא מדעת חברו:

ירושלמי פירש ההלכה. היכי אמרינן להו. כשלא התרו בנדון או בדיני ממונות לאין שם התראה והם רבים במה יתברר אם היא עדות אחת ומתבטל בעדות הקרובים או לא:

למחזי אתיתו וכו'. שואלין אותם שאם יאמרו כווננו לראות בעלמא לא נעשית עדות אחת ואינה מתבטלת בעדות הקרובים ואם אמרו מתחלה היתה כוונתנו לראות כדי להעיד עדותן בטלה ופר"י דוקא שהעידו כבר בבית דין והרמ"ה ז"ל כתב דהא דאמרינן אי למחזי אתו עדותם כשרה דוקא דלא אסהידו בהדי הדדי בבית דין בתוך כדי דבור אבל אם העידו כל אחד בתוך כדי דבור של חבירו עדותן בטלה דעיקר עדות בשעת הבאה הוא:

הלכה כרבי יוסי. דאמר דדיני ממונות אפילו כוונו הפסולים להעיד עם הכשרים תתקיים העדות בשאר:

הלכה כר'. דכשבאו להעיד דיני ממונות ודיני נפשות דין אחד להם והלכה כרבי דר"נ פסק כוותיה:

וחזינן לגאון דקאמר וכו'. וכ"כ ר"ח ז"ל וכ' הרמב"ן ז"ל וכל שכן לב' אחרונים שנמצאו קרובין או פסולין שהוא כשר דאמר בתר הכי אתי הנך וחתמי ואין דעת התוספות כן אלא לעולם צריך שיהו ב' האחרונים כשרים ובפרק גט פשוט היא בארוכה:

בתשובה לרי"ף ז"ל לב' החתומים בשטר והאחד קרוב והשני רחוק וזכור לעדות ושניהן באו להעיד אלא שלא היה מכיר בקורבתו והכשיר עדותו של שני וחייבו שבועה על פיו ובלבד שלא יהא רגיל בו ונאמן לומר שלא ידע בקורבתו כשם שנאמן לומר למחזי אתינא כן כתב הרמב"ן ז"ל והביא ראיה לדבריו מן התוספתא וכתב בהלכות גדולות קאמרי רבנן דשטרא דחתימי עליה סהדי ואשתכח חד פסול נהי לממונא לא מפקינן אפומיה אבל משבעינן ליה אפומא דהאי עד כשר והאי דלא מפסיל עד כשר בצרופו של פסול דאמרינן רווחא שבק למאן דקשיש מיניה ואתא פסול וחתים ומ"מ משמע מתוך לשונו דדוקא [לא] נפסל הכשר במה שנמצא חתום עם הפסול אבל אם העידו יחד בב"ד נתבטל גם עדות הכשר ויש מן המפרשים ז"ל שכתב יראה שאם הזמין המלוה עדים כשרים ועמדו שם פסולים אף אם כוונו להעיד ובאו לב"ד להעיד לא נתבטל עדות הכשרים דכיון דייחד את עדיו לאו כל כמינייהו להפסיד לזה ממונו דהא דקאמר תלמודא דשיילינן להו אי לאסהודי אי למחזי היינו בדבר הנעשה בפי רוב עם בלא הזמנת עדים ובאים כולם להעיד אבל המזמין עדיו והוציא כל האחרים מן העדות לאו כל כמינייהו לבטל העדות וכן כשאדם צריך לעדות ומצוה להחרים שכל מי שיודע דו עדות שיבא ויעיל ובאו בערבוביא והעידו כשרים ופסולין ראיתי רבותי דנין שלא נתבטלה עדות הכשרים שלא היתה כוונתו אלא בראויים להעיד ע"כ וכן דעת הרא"ש ז"ל: