נימוקי יוסף על מכות א:

ועוד שמין בכתובתה היש בה הרבה שהלוקח ירחיב לבו לתת לה בה יותר שאם נתאלמנה או נתגרשה הוא לוקח הרבה וממציא עצמו לסכן בממונו או מועט יש בה שאף על פי שתתאלמן או תתגרש אין שם דבר הרבה עד כאן והרא"ש ז"ל פירשה על דרך המשנה הסמוכה לה כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז וכו' הכא נמי שמין כמה אדם נותן בכתובתה של זו שחייבוהו ליתן מיד שתשאר בידו על אלמנות וגירושין או שמא לא יצטרך לפרעה לעולם כי שמא תמות בחייו ויירשנה בין נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל ותוספת כל מה שבאו להפסידו ובעי עלה כיצד שמין בשלמא סיפא השומא ידועה בין שלשים יום ובין שנים עשר חדש אבל כאן איך ישומו זמן מיתה וגירושין ואמר רב חסדא דשמין בבעל אם הוא ילד או זקן או בריא או חלש דבזה נותן הלוקח עיניו וכן לענין גירושין אם ותרן וקפדן הוא שיגרשנה או סבלן ולא יגרשנה ורב נתן סבר דבאשה נותן הלוקח עיניו אם יולדת בצער או קנטרנית שאין הבעל יכול לסובלה ורב פפא סבר כרב נתן דשמין באשה וגם בקרקע המיוחד לכתובתה אם היא עידית או זיבורית דבזה נותן הלוקח עיניו ומה שפירש רב אלפסי ז"ל בכתובתה אם היא מועטת או מרובה אין זה נכון להיינו מתני' כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו והיינו לפי גודלה ולפי קטנה והלכתא כרב פפא עד כאן:

מתני' מעידין אנו . כלומר על מנת כן הלוהו שיפרעם לו מכאן ועד שלשים יום:

והוא אומר וכו'. שהלוה עצמו מודה שהוא חייב האלף זוז אלא שאומר שאין לו ליתנם על [עשר] שנה ונמצאו עדים זוממין אומדין ההפסד שהיה ללוה בהקדמה זו וכך ישלמו:

גמ' אינו רשאי לתבעו תוך שלשים יום דסתם הלואה שלשים יום ומיהו נאמן לומר תוך שלשים יום פרעתי שאין זה ממש כקובע זמן לחבירו שאינו נאמן לומר פרעתי תוך זמנו כדאיתא פ"ק דב"ב (דף ה.) וכתב ר"ת ז"ל דהוא הדין סתם שאלה ל' יום מיהו לא משמע הכי בפ' שואל (דף קמח.) גבי הא דאמרי' השאילני לא אתי למיכתב הלויני אתי למכתב ופי' רבינו שלמה יצחקי דהלויני לזמן מרובה דקי"ל במס' מכות (דף ג:) סתם הלואה ל' יום אלמא דסתם שאלה אינה כך וכן נמי משמע באבל רבתי גבי המשאיל לחבירו חלוק לילך לבית האבל אינו רשאי ליטלו עד שיצאו ימי האבל וברגל עד שיצאו ימי הרגל ולמשתה עד שיצאו ימי המשתה משמע הא שאלו סתם אפילו קודם שיצאו ימי הרגל וימי המשתה נוטלו:

מתני' שלא השם. דלוקין משום לא תענה ומשלמין משום כאשר זמם:

וחכ"א. מפרש טעמא בגמ' בסמוך:

גמ' שתי רשעיות. וטעמא דמשלם ואינו לוקה ולא איפכא משום דילפי רבנן מחובל בחבירו דאיכא ממון חמשה דברים ומלקות משום לא יוסיף וקא ילפינן מקרא דמשלם ואינו לוקה כדאיתא בכתובות (דף לב:):

מתני' משלשין ביניהם. כלומר זה יתן מנה וזה יתן מנה כמו שרצו להפסידו ואיכא אשר זמם:

ואין משלשין במכות. שאם ילקה זה חצי מלקות וזה חצי לא מקיים כאשר זמם שכל אחד רוצה לחייבו מלקות ארבעים ואין ראוי לצרף חצי מלקות של זה עם חצי מלקות של זה שהרי הם שני גופים אבל הממון הרי בא הכל ליד מי שהעידו עליו א"נ דילפינן מלקות ממיתה שאם הוזמו שניהם נהרגים אף במלקות שניהם לוקין:

מתני' עד שיוזמו בעצמן. כלומר עד שיוזמו גוף העדים עצמן:

כיצד וכו'. אין אלו זוממין. ומ"מ הכחשה הויא והרוצח פטור והם אין נהרגין:

עמנו הייתם במקום פלוני. רחוק מאותו מקום שאתם אומרים יותר ממהלך יום זו היא הזמה בגוף העדים לא בענין המעשה:

גמ' לגמלא פרחא. כלומר אע"פ שיש שם בין מקום למקום יותר מכדי מהלך יום לא חיישינן שמא הלכו בגמל פורח שהולך במרוצה ולא יהו מוזמין שאין לנו לשער אלא בדבר מצוי לכל והם מוזמין: