נימוקי יוסף על מכות א.

כיצד העדים וכו'. מפרש בגמ' [דף ב.] להאי כיצד קאי אדלעיל אסיומא דסנהדרין דתנן בשלהי הנחנקין כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה פירוש שרצו לחייב הנדון חוץ מזוממי בת כהן ובועלה שאין נדונין במיתה שלה שהיא שריפה אלא במיתת הבועל וקאמר הכא עוד יש עדים זוממין אחרים שאין מקיימין בהם דין הזמה ממש אלא מלקות וכיצד כגון עדים כהנים שהעידו על מי שהוחזק בכהן שהוא בן גרושה כלומר שנתגרשה אמו קודם שנולד והוא חלל:

אין אומרים אם הוזמו יעשה זה בן גרושה תחתיו לקיים כאשר זמם ומפרש טעמא בגמרא דאם כן גם זרעו היה נפסל וכתיב ועשיתם לו ולא לזרעו אלא לוקה משום והיה אם בן הכות הרשע ומוכח בגמ' דבכי האי גוונא מיירי האי קרא היכא דלא שייך בעדותן כאשר זמם (או משום לא תענה כו') משמע שאם לא הוזמו היה מועיל עדותם לעשותו חלל שאם לא כן לא היו לוקין:

ובן חלוצה. חלל מדרבנן:

הרג את הנפש בשוגג שהוא חייב גלות:

אין אומרים. לבהאי עדות נמי לא שייך הזמה לומר יגלה זה תחתיו כמו שהיה רוצה לחייבו גלות ומפרש טעמא בגמ' משום דכתיב הוא ינוס משמע מכה נפש הוא שינוס אבל לא זוממיו אלא סופג את הארבעים משום אם בן הכות הרשע:

שגרש את אשתו. והביאתן האשה לחייב בעל בכתובתה והוזמו וזה אומר לא גרשתיה ואיני חייב בכתובתה:

והלא בין היום וכו'. כלומר אי אפשר לחייבו בכל הכתובה דבלא עדותן אם ימות או יגרשנה סופו ליתן לה כתובתה אלא אומדים מה שהפסידוהו אם לא הוזמו שהיה צריך לפרעה מעתה ובלא עדותן יכול הבעל למכור זכות שהיה לו בכתובה אם תמות בחייו ועתה שמעידין שגירש אין לו זכות בה כלל ולפי זה האומד ישלמו לו העדים:

גמ' משום דהצדיקו וכו'. אי והרשיעו והצדיקו קאי אבית לין וצדיק ורשע בבעלי דינין למה הוזכרה כאן צדקת הצדיק וכי בכל מקום שיזכו ב"ד או חייבו יש מלקות אלא ודאי בעלים שהוזמו מיירי לכך אמר והיה אם בן הכות הרשע שיש לדקדק אם הם בני מלקות כגון שאי אפשר לקיים בהו כאשר זמם:

לאו שאין בו מעשה. לאו דלא תענה דבור בעלמא הוא ואין בו מעשה ויש ספרים דגרסי (עי' תוס' ד' ע"ב ד"ה ורבנן ותוס' סנהדרין י' ע"א ד"ה משום:) ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכגון לא תעשה מלאכה דחלול שבת לא לקי דלא נאמר ללקות עליו אלא להזהיר שלא יעשה שאם יעבור יענש בב"ד:

תנו רבנן. אין נעשין בן גרושה וכו'. כדפירש במתני' משום לכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לזרעו ואם תאמר יפסל הוא ולא זרעו אין זה כאשר זמם שהוא העיד על אותו פלוני כדי לפסול לו ולזרעו:

ואין גולין. דכתיב הוא ינוס ולא עדיו:

ואין משלמין את הכופר אם העידו על שורו המועד שהרג את הנפש והוזמו ואמרה תורה אם כופר יושת עליו אין משלמין את הכופר שרצו לחייבו דסבר כופרא כפרה על שהמית את האדם והני עדים זוממין לאו בני כפרה נינהו שהרי שורם לא המית אדם:

ואין נמכרים לעבד עברי. אם העידו על אדם אחד שגנב ואין לו מה לשלם והיו מחייבין אותו למכור עצמו בגנבתו והוזמו אין נמכרים משום דכתיב ונמכר בגנבתו ולא בזממו אבל אם יש להם צריכים לשלם מה שרצו לחייבו ויש מפרשי' כגון אם העידו על בן חורין שהוא עבד אין נמכרים הם בעבד עברי אלא לוקין:

ואף אין משלמין ע"פ עצמם. אם הוזמו ולא הספיקו לגבות מהם ובאו לב"ד אחר ואמרו הוזמנו בבית דין פלוני אין משלמין אותו ממון שהעידו בו על פי עצמן:

קנס הוא. כל תשלום עדים זוממין קנס הוא כיון דלא שילם על פיהם כלום דאם שילם לא משלמי דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה:

כיצד שמין וכו'. מפורש בהלכות ז"ל פירש גאון כך נראין הדברים רב חסדא אמר בבעל אם הוא זקן שהוא קרוב למיתה כמנהג העולם יותר מן הבחורים החולה הוא או בריא היש לו נכסיס הרבה שקרוב בעיניו לגרשה ולתת לה כתובתה היש ביניהם מריבה שקרוב לגרשה אם לאו רב נתן בר אושעיא אמר בחילוף הדברים הללו החולה היא אם בריאה הזקנה היא אם ילדה כי הלוקח מקח כזה בזאת הוא שם אמר רב פפא באשה ובכתובתה מדאמרינן אמר רב פפא ולא אמרינן רב פפא אמר גמרינן דעל טעמיה דרב נתן בר אושעיא הוא דסמיך ופרושי פרשיה או דהוסיף ביה היכי דמי דקאמר שמין באשה כמו שמפורש למעלה: