נימוקי יוסף על בבא מציעא סג:

כל שדותיו. בכל מקום שהם:

ליתך. מזלך גרם:

כל שדותיו. אפילו אותו שישנו בבקעה אחרת וכתבו המפרשים ז"ל מדקאמר הכא ותגזר אומר וכו' דכולי באגא דאשתדפא הוא של שעורים דאילו של אותו מין עצמו של חטין הוה ליה למימר הוה מקיים בי לא יבושו בעת רעה כדלקמן ושמעינן מינה דהיכא דלא אמר ליה זיל זרעה חטי דהשתא לא מצי למטען הוה מקיים בי ותגזר וכו':

מנכה ליה. דמכת מדינה איקרי אע"ג שהם שני מינים דאי לא היכי מצי א"ל אי זרעתה חטי נמי הוה משתדפא אלא ודאי מכת מדינה אתיא נמי מזרע לזרע:

ואמרי' בגמרא תני חדא פעם ראשונה ופעם שניה זורעה שלישית אינו זורעה ותניא אידך שלישית זורעה רביעית אינו זורעה לא קשיא הא כרבי דאמר בתרי זימני הויא חזקה הא כרבן שמעון בן גמליאל דאמר בתלת זימני הויא חזקה.פעם ראשונה ושניה. זרעה ואכלה חגב או נשדפה חוזר וזורע שנית ואם אינו זורעה אינו מנכה לו ואפילו הוא מכת מדינה פלוגתא דרבי ורבן שמעון בן גמליאל אבוה והלכתא כרשב"ג דרביה דאבוה חוץ מנשואין ומלקיות (יבמות דף סד:) דפסקינן כרבי וכן פסק הריא"ף ז"ל וכל המפרשים ז"ל:

אמר רב יהודה. [לא שנו] שמנכה לו במכת מדינה:

אבל לא זרעה. ואשתדוף רובא דבאגא לא מנכה לו מחמת מכת מדינה:

מזרע זרע לה מצי אמר ליה בעל הקרקע כן זרע לה וזיל כל זמן הזריעה שמא לא הגיע זמן עדיין:

ועד אימת. הוי משך זמן הזריעה:

דאתו אריסי. עד זמן דכי אתו אריסי מדברא לבית בערב:

וקיימא כימה ארישייהו. דהיינו באמצע הרקיע וזהו שבט שהוא זמן זריעת שעורים כדאמרינן (מנחות דף פה.) גבי עומר וזרעה קודם לפסח ע' יום והיינו בה' בשבט אבל רש"י ז"ל פירש ששעת כניסת אריסין לעיר אינו בערב ממש אלא לאחר תשע שעות ביום דהיינו סוף העשירית דאז קיימא זנב טלה שהוא כימה כדאמרי' בברכות פ' הרואה (דף נח:) באמצע הרקיע שנראה לכל אדם כאילו הוא על ראשו והם ימי אדר. כיצד סדר י"ב מזלות ידוע שהם מושלים בי"ב חדשים ובכל שעות היום [ויש] שתי שעות לכל אחד בשהיית עלייתו טלה בניסן ומאזנים בתשרי וכן כל אחד על הסדר בחדש שלו מתחיל תחלה לעלות בכל יום של אותו חדש והשעות נחלקות לכל אחד בכל יום ושוהה כל אחד לעלות ולא נגמרה עלייתו עד [סוף] שתי שעות ובשש שעות לעלייתו הוא באמצע הרקיע נמצא כי באדר עולה מזלו שהוא דגים תחלה ושוהה שתי שעות ואחריו טלה שהוא סמוך לו ושוהה שתי שעות ג"כ בעלייתו הוי ארבע שעות ביום ואחריו שור ב' שעות הרי הם ו' ביום ואחריו תאומים שתי שעות הרי שמנה שהם ו' לטלה וכיון שהם ו' לעלייתו הרי הוא באמצע הרקיע ואחר כן שתי שעות לעליית סרטן הרי עשרה שהם שמנה לטלה ושש לזנב של טלה והוא עכשיו באמצע הרקיע והכי אמרינן בברכות [דף נח:] שכימה בזנב טלה הוא:

תומי. שומין:

אסתכר. נסתמה הליכתו כמו ויסכרו מעינות וגו' שעכבוהו העליונים והסיבוהו דרך אחרת ואין ירק מצליח אלא ברביצה בקרקע לחה:

מכת מדינה הוא. לא עליו לבדו עברה ואסוקי אדעתיה נמי לא הוה ליה דהא לא עביד דמסתכר:

מתני' ולקתה. שהיו חטים שדופות וכחושות וזו בחכירות הוצרכה לשנות ולא בקבלנות דאי בקבלנות פשיטא דכל אחד זוכה ומתחייב בחלקו:

גמ' אספסתא. לזרוע אספסתא כמה פעמים שירצה:

עבדא אספסתא. והיא נקצרת לשלשים יום כדאמרינן בחזקת הבתים (דף כח:) וחזר וחרש וזרע שעורים:

עבדא ארעא שליחותיה. בעליה לא חכרה אלא לאספסתא ואילו זרע אספסתא ואזיל הוה מצלח והוא פסק עמו ליקח שעורים מן השוק:

ההוא גברא דקביל פרדסא. כרם:

תקיף. החמיץ:

עבדא ארעא שליחותה. הענבים לא לקו [אלא] משנעשו יין בחביתו ובביתו לקה ואמרינן בבבא בתרא (דף צו:) חמרא אכתפא דגברא שוואר זה קונהו מזה [טוב] ומזלו גורם לו להחמיץ:

עינבי דקרום. ענבים שהתליעו:

בעומרין בעודן שטוחות ליבש בימות הקיץ שעודן צריכין לקרקע וכן ענבים שהתליעו בין בצירה לדריכה וכגון שלא איחרום יותר מן המנהג:

מתני' לא יזרענה חטין. שהחטין מכחישין את הקרקע יותר מן השעורים ובחכירת כך וכך חטים או שעורים או מעות מיירי דאי בקבלנות הא אמרינן תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה והרי נהנה בחטים של זה:

אמר המחבר נראה לי ולא ליכחוש מרה מפני שהשבח יהיה מעתה בכיסו והוא טוב לו משישאר אותו שבח עצמו בקרקע :

רשב"ג אוסר. טעמא מפרש בגמ':

לא יזרענה קטנית. שהקטנית מכחשת קרקע יותר מן התבואה:

גמ' מתני ליה. במתני':

הא לן והא להו. מתני' בארץ ישראל קאי שהוא מקום הגריד ואיכא למיחש לכחשא דארעא אנן השתא בבבל קיימינן שהוא מצולה וטובענא ובצעי של מים וליכא למיחש לכחשא דארעא הילכך משנה כל מה שירצה מקטנית לתבואה ומתבואה לקטנית:

אמר המחבר נ"ל דכי היכי דבענין סברא דיינינן כאנשי בבל גם בדיני קרקע במקום דליכא מנהג דיינינן כדין קרקע בבל דיותר דומה ענין קרקע חוצה לארץ לזה מקרקע ארץ ישראל שהרי נראה מן הכתוב שלא היו בארץ ישראל נהרות להשקותה כמו שיש בחוצה לארץ והרמב"ם ז"ל כתב פרק ח' מהלכות שכירות בבל וכיוצא בה עד כאן: