נימוקי יוסף על בבא מציעא סד.

תחלי. שחלים שקורין קרישי"ן בלע"ז גדלים בין פשתן:

אין בהם משום גזל. לאשר בא ועוקרן לפי שהוא משביח את הבעלים שמפסידין בפשתן יותר מדמיהם:

אגבולין. אם עומדת על גבולי הערוגה ולא בתוכה יש בהם משום גזל דלא מפסדי:

ואם הוקשו השבלים לזרע. שעמדו בפשתן ימים רבים עד שגמר גדולן שוב אין עקירתן מועלת לפשתן ויש בהם משום גזל:

הנוטה לכאן לכאן. פירוש דוקא בעומד על המצר ממש אבל העומד בקרקעו של אחד מהם כולו שלו אע"פ ששרשיו מתפשטין בשדה חברו וכדאמרינן פרק לא יחפור (דף כז:) אילן הסמוך למצר מביא וקורא שע"מ כן הנחיל יהושע את הארץ:

לא תזבון. לא תקנה שדה הסמוכה לעיר:

שורא. חומה:

וריתקא. גדד של נסרים כמו חל וחומה:

משוחאה. מודד קרקעות היה בשכר לקונים ולמוכרים לאחים ולשותפים הבאים לחלוק:

כורכמא רישקא. כרכום של גן והוא משובח שבכרכומים:

לאגלי גפא. הכל מסייעים לגדור חומת העיר ולהעמיד שעריה שלא יכנס לעיר צבא שונאין:

אגלי. שערים:

גפא. סתימה:

לא צריכי נטירותא. רבנן תורתן משמרתן דכתיב בשכבך תשמור עליך:

לכריא דפתיא. לכרות מעין או בור לשתות:

אפילו מרבנן. שהרי אף הם צריכין לשתות:

פתיא. שם הכלי ששותין בו הוא כן בלשון ארמי :

לאו בני אכלוזא. לאו בני מיפק באכלוזא נינהו מפני שגנאי הוא להם אבל לא נפקי באכלוזא בעלי בתים עצמם בכרוז או באכלוזא לחפור אלא גובין מעות ושוכרין פועלים גובין אפילו מרבנן:

אמר המחבר ונ"ל דכיון דלא מיחייבי רבנן לתת אלא בדלא נפקי באכלוזא כדנפקי באכלוזא אין לנו ראיה שיגבו מהם אפילו כדי לשכור פועלים במקומם א"כ אין מוציאין מהם וראיתי כתוב בשם התוספות ג"כ שאין גובין מהם כה"ג ע"כ:

לכריא דנהרא. כשמעלה שרטון ונופלים בו אבנים ומעכבים מרוצת המים וכורין ומנקין אותו להעביר מכשולים:

תתאי מסייעי עילאי. כשהעליונים מתקנים כנגדם יש לתחתונים לסייעם שהרי המכשולים העליונים מעכבים את המים מלירד נמצא תיקון העליון לעזרת תחתונים:

אבל העליונים אין להם לסייע את התחתונים כשמתקנים למטה שתיקון שלמטה אינו לעזרת העליונים אלא לרעתם שכל זמן שהמים רצין למטה הנהר מתיבש למעלה והשדות מתיבשות:

וחלופא במיא דמיטרא. כגון בעיר שהמים קשין להם להרבות טיט ולקלקל הדרכים ועושים להם חריץ במורד להוריד המים חוצה לעיר ואם נתקלקל החריץ וכורין אותו העליונים צריכים לסייע לכרות לתחתונים אבל התחתונים אין עליהם לסייע לעליונים לכרות למעלה שכל זמן שלא ירדו עליונים למטה טוב להם לתחתונים:

ומתקנת לעצמה. בפני עצמה כשמגעת כנגדה אין אחר מסייעה:

המקלחות מים. מים סרוחין ומי מטר לביב אחד חריץ מתוקן להורידם:

כולם מתקנות עם התחתונה. ומסייעות אותה לתקן כנגדה כדפרישנא לעיל:

ביני אחי. שדה שעומד ליקח בטסקא ושדות שני אחין סמוכין לה מכאן ומכאן:

טסקא. הוא מס שנוטל המלך מן הקרקע ממי שמחזיק יד בו:

חוצפא. שלא היו סבורין האחין או השותפין שיעשה שום אדם חוצפא גדולה כזו להחזיק בו ולפיכך לא מהרו להחזיק בו:

סלוקי נמי . משום ועשית הישר והטוב:

ואי משום דינא דב"מ וכו'. אם אינם אחין או שותפין אלא שבאין עליו מכח מצרנות ואומרים אנו היינו מצפין לקחתה שאנו צריכין קרקע וטוב לנו לקנות בסמוך ולא ליקח במקום אחר:

לא מסלקינן ליה. דכיון דזוכה מן ההפקר הוה ליה כמתנה דשמא לא ימצא במקום אחר דבשלמא לוקח במעות בין רב יהודה בין רב נחמן מודו דמסלקינן ליה משום דינא דבר מצרא משום דזוזי דאיניש עבדי ליה ספסרותיה ובכל מקום אדם מוצא ליקח וכדמשמע בסמוך דלענין מכירה מודו דאית להו דינא דבר מצרא:

ודינא דבר מצרא הוא דומיא דביני אחי שאין קרקע אחר כלל מפסיק בין קרקע של מוכר לקרקע של מצרן וזה ברור:

נהרדעי אמרי וכו'. דאפילו בכה"ג איתיה לדינא דבר מצרא דמסתמא מי שרוצה ליתן טסקא מוצא במקום אחר להחזיק מה שאין כן במתנה:

אתא אמר ליה איזיל ואזבין. הלוקח נטל רשות מבן המצר ואמר ליה זיל זבון:

נהרדעי אמרי צריך למקנא מיניה. דאי לא קנו מיניה מצי אמר ליה משטה הייתי בך כדי להעמידו על דמים הראויים לה שאם באתי אני ליקח מן הבעלים היה מעלה לי בדמים בשביל שחביבה עלי:

והלכתא צריך למקנא מיניה. משום דחשבינן ליה לבר מיצרא כאילו יש לו קצת קנין בגופו של קרקע ומיהו כי קנו מיניה סגי אע"פ דהוי כעין קנין דברים ויש מי שכתב דאע"ג דאמרינן דאי א"ל זיל זבון בעלמא לא סגי בלא קנין אם נעשה הוא שליח למכור אבד את זכותו אע"ג דלא קנו מיניה והרב אלברגלוני ז"ל כתב בשם גאון [שאפילו שתק בעל המצר אחר שידע שקנה ולא תבע בזמן קרוב יומו או קרוב לו בטל דינו ע"כ] והרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"ב מהלכות שכנים שאם ראה אותו בעל המצר כאדם שעושה בשלו ושתק מחל:

והשתא דאמרת וכו'. א"כ אין קנינו של זה כלום דחשבינן ליה ללוקח זה כאילו הוא שלוחו של בעל המצר וכאילו הוא קונה בשבילו:

אייקר וזל ארעא ברשותיה דבר מצרא אוקיר או זל ולא יוסיף (הלוקח) ולא יגרע מלקבל דמים שנתן בה דכי אוקיר רווחא דב"מ הוא וכי זיל פסידא דב"מ הוא לפיכך כתב הרמב"ם בפרק י"ב מהל' שכנים שאם לוה לוקח קודם שיסלק אותו בן המצר [ואח"כ סילקו] אין בעל חוב שלו טורף מיד בן המצר ואם השביח הלוקח את הקרקע (או בנה) רואין אותו כיורד לתוך שדה חברו [שלא ברשות] ונוטל הוצאה ואם הפסיד והרס או אכל פירות מנכין לו דמים בד"א כשאכל פירות אחר שהביא מעות בן המצר לסלקו אבל פירות שאכל מקודם שלו הוא אוכל ואין מחשבין אותם. אלו דבריו ז"ל: