נימוקי יוסף על בבא מציעא סג.

ואמר רבא בי תרי דעבוד עיסקא. שני קבלנים שקבלו עיסקא מבעל הבית בשותפות שימכרו ויסחרו במעות עד זמן פלוני ויחלקו ביניהם ובין בעה"ב כמשפט ונשתמשו חצי הזמן ונשתכרו. אמר המחבר מהכא דמוקמינן בשותפין שקבלו עיסקא מבעה"ב [ולא נקט האי ממון דקבל עיסקא] משמע דהא בי תרי דעבדי שותפתא אע"ג דקבעי זמן לא מעכבי אהדדי למפלג ונראה לי דטעמא הכא משום דלא גרע מפועל שיכול לחזור בו כדאמרן ואם הוא אינו משתעבד נכסוהי לא משתעבדי טפי דמכחו משתעבדי עד כאן:

דמעכב עליה. עד שיגיע זמן שקבעו לבעה"ב שיחזירו לו את שלו והמותר יחלוקו:

אי א"ל נפלוג רווחא. השתא מפרש ואזיל מאי טענה אית ליה דליעכב פרש"י ז"ל כן כדי שלא תקשה מאי נפלוג דקאמר מעיקרא הא לבתר הכי אמרינן ניפלוג רווחא ונפלוג רווחא וקרנא:

מצי א"ל אידך רווחא לקרנא משתעבד. שמא בסחורה שנעשה עוד נפסיד וצריך שיהא הריוח קיים להשתכר בו למלאות הקרן:

ופלגא רווחא . כלומר נפלוג תרוייהו:

עיסקא להדדי וכו'. ואם נחלוק שמא אפסיד אני בסחורה שאקנה שהרי קבלתי להתעסק בה עד אותו זמן ואם אפסיד אני שמא החלק השני ישתכר וימלא החסרון ואנו יחד קבלנו ונשתעבדו החלקים זה לזה והכי נמי כתב הריא"ף ז"ל בהלכות כשקבעו זמן א"נ שיש זמן ידוע למכור הסחורה כי ההיא דפרק כל הגט (דף לא:) בג' פרקים מוכרין את היין אבל בלאו הכי לא מצי מעכב דא"כ אין לדבר סוף:

מתני' לנכש. העשבים מתבואה:

חכירותיך. כך וכך כורין שפסקתי עמך א"כ מאי איכפת לך אם יחסר חלקי כי מה שהעשבים מכחישין השבלים אין זה אלא עלי אין שומעין לו והא ליתא אלא בחכרנות דאי בקבלנות פשיטא דלא מצי אמר ליה מאי איכפת לך:

גמ' כריבנא לך. השתא מפרש אמאי אין שומעין לו אם אמר ליה אני אחרוש אחר הקצירה ואהפוך שרשי העשבים שנותרו בה וימותו ולא תעלה לפניך עשבים מאי מהדר ליה אמר ליה חטים מעליא בעינא באותו חכירות שפסקת לי ולא כחושים:

והתנן וכו'. והרי לא שנה במשנתנו אלא טעם אחד ובשבילו קאמר אין שומעין לו ע"כ כולה תליא בהא:

ביזרא דנפל נפל. כל טענתו אינה אלא שמעלה עשבים לשנה הבאה וטענה זו לעולם עומדת דכי א"ל כריבנא לה אחר הקציר אמר ליה האי נהי דעקרת לשרשים סוף סוף העשבים שתניח בה עכשיו עד שיזרעו יפול הזרע שלהם בארץ ויצמחו לשנה הבאה ולא תועיל בה החרישה. והא דאידחי הא דאמר חטי מארעאי בעינא הוה מצי למימר דבמתניתין לאו משום האי טעמא תנן הכי אלא משום טעמא דביזרא כיון דנפל נפול שכולל יותר אבל בודאי טעמא דחטי מארעאי קא בעינא קושטא הוא וכל היכא דאיכא חטי בארעיה מצי אמר ליה הכי ומיהו לאו כל הימנו שיכוף אותו להטפל בקרקע כדי שיתן לו חכירותו חטי מארעיה שכל שאין החוכר רוצה ליטפל בה הרשות בידו וזבין ליה משוקא וראיה לדבר מדתנן המקבל שדה מחבירו ולא עשתה אם יש בה כדי להעמיד כרי חייב ליטפל בה וההיא בקבלנות היא וכך פירשוה כל המפרשים ז"ל מכלל דבחכירות כל שאינו רוצה ליטפל בה אינו יכול לכופו אלא זבין ליה חטי דשוקא. הרנב"ר ז"ל:

מתני' ולא עשתה. תבואה אלא מעט ובא לו האריס למנוע מלהתעסק בה עוד שאין בה כדי טרחו:

אם יש בה כדי לעשות מן התבואה כרי ובגמרא מפרש מאי שיעורה:

חייב ליטפל בה. על כרחיה הא ליתא אלא בקבלנותא דאי בחכרנותא מה לו לבעל השדה אם יחדל סוף סוף חכירו הוא נותן:

מה קצבה כרי. מה קצבה זו כרי לשער חיוב טפול שדה גדולה לשער כרי ושדה קטנה לשער כרי:

כדי נפילה. שיכול לחזור ולזרעה לשנה הבאה מתבואת שנה זו:

נפילה. זרע שמפזרין בה במפולת יד:

גמ' איקום ואניר. אעמוד ואחרוש:

ואדרי. אזרה את המוץ ברחת ובנפה:

ובנפקות ידי. בהוצאתי:

הרחת. פל"א בלע"ז שזורין את המוץ מתוך התבואה:

שתעמוד בה. כשתוחבין אותה בתוכו:

כונס שלה. צד הרחב שמכניסין אותו להגביה התבואה ולזרות שאין רואה פני החמה וצדדין של אותו צד רחב בכלל כונס הוא:

מתני' מכת מדינה. מפרש בגמ' והא ליתא אלא בחכרנותא דאי בקבלנותא מאי מנכה איכא מה שימצאו יחלוקו:

אינו מנכה לו. אפי' הוא מכת מדינה שעל המעות לא נגזרה גזירה הילכך אמר ליה לא עלי היתה פורענות זו מזלך גרם:

גמ' באגא. רוב שדות של אותה העיר:

ותגזר אומר. מה שתבקש מאת היוצר יעשה לך ואני לא בקשתיו בתחלת השנה מן השמים שיצליחוני בשעורים אלא בחטין: