נימוקי יוסף על בבא מציעא נז.

גמ' חייב. בתמיה קתני א"ל השואל שלחה לי ביד עבדך ושלחה לו חייב שואל באונסין בדרך והרי לא יצאת מרשות המשאיל דיד עבדו כיד רבו דמיא והרי הוא כאילו הוא הוליכה:

בעבד עברי. אבל בעבד כנעני לא ואפי' א"ל שואל למשאיל הכישה במקל ושלחה או ביד עבדו כנעני דלא גרע מהכישה פטור שואל ואע"ג דקי"ל פרק קמא דקדושין (דף ח:) דהאומר לחבירו זרוק מנה לים ואתחייב אני לך [חייב] שאני התם דא"ל להדיא ואתחייב אני לך מש"ה חייב מדין ערב אבל הכא דהכישה במקל בלחוד פטור וכן פסק הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל פי"ג מהלכות שאלה וכן אחרון המפרשים הרנב"ר ז"ל עוד כתב ז"ל דהכא אפילו א"ל בפירוש הכישה במקל ואתחייב אני לך פטור דהתם בזרוק לים היינו טעמא דמיחייב לפי שמשעה שזרקו אזל לאיבוד ולא כל הימנו להחזירו וכן בתנהו לכלב אבל הכא שמשעה שהכישה יכול להחזירה אפילו א"ל בהדיא ואתחייב אני לך פטור:

כך תקנו משיכה בשומרין. כלומר שאין המשאיל יכול לחזור בו אף על פי שלא בקע בו ולא עשה בו מלאכה כלל ואיכא מאן דאמר דכי מהניא משיכה בשומרים דוקא בשואל ובשוכר שכיון שהם משתמשין בגופו של כלי הויא ליה כמכירה ליומיה ודין הוא שתקנה להם משיכתם כיון שהם זוכים בגופו של דבר אבל ש"ש וש"ח שאין להם זכיה כלל בגופו של כלי ל"ל דתקנה להו משיכה שהיאך יתחייב בעה"ב בשכרו [של שומר] מפני משיכה של שומר שלא יכול לחזור בו:

וכתבו המפרשים ז"ל שהשוו חכמים מדותיהם [בשוכר] דכי היכי דמהני ליה לשוכר משיכתו שאין המשכיר יכול לחזור בו ה"נ מהני משיכתו למשכיר שאין שוכר יכול לחזור בו אבל בשואל לא הוה מסתברא הכי דנהי דמשמשך אין משאיל יכול לחזור בו שואל מיהא יכול לחזור בו דעיקר שאלה לצרכו היא וכדאמרי' דכל הנאה שלו אבל הרא"ש ז"ל כתב שאף בשואל השוו מדותיהן ואינו יכול לחזור בו דאע"ג דודאי אם רצה להחזיר לרשות בעלים מחזיר דליכא למימר שיהא מחויב לשמור בעל כרחו מיהו אם חזר בו ונאנס בשעה שמחזירו חייב ולא אמרינן דליהוי כהחזירה לאחר ימי שאלתה כיון שחזר בו כדי שלא לחייב אלא כש"ש ונראה שכן דעת הרנב"ר ז"ל [שכתב על מה] שכתבו המפרשים שאין משיכה מועלת בש"ש ובש"ח לחייב הבעלים אני איני אומר כן אלא ש"ש הרי הוא כפועל של בעל הבית ומשיכת הכלי שהוא נעשה שומר עליו הרי הוא כהתחלת מלאכה וכשם שהפועל זוכה בשכרו משעה שהוא מתחיל במלאכה ושוב אין בעה"ב יכול לחזור בו כמו שכתבתי ריש פרק האומנים כך הוא דינו של שומר שכר שהוא זוכה בשכרו משעת משיכתו של כלי שהוא התחלת מלאכה שלו עכ"ל:

כך שכירות קרקע. משנתן לו כסף או שכתב לו בעל הבית ביתי מושכר לך ומסר לו השטר או שהחזיק בה השוכר אין אחד מהם יכול לחזור בו ושכירות מטלטלין נמי הויא כמכירה וכי היכי דאין נקנין אלא במשיכה כך אין שכירותן נקנה אלא במשיכה ואף על גב דמדאורייתא נקנין בכסף אלא משום גזירה שמא יאמרו נשרפו חטיך בעליה מה שאין כן בשכירות דכיון שגוף הכלי ששכרו ממנו הוא בידיו טרח ומציל מכל מקום כיון דשכירות כמכירה אין לחלק וכן כתב הרשב"א ז"ל והסכימו עמו האחרונים ז"ל:

אמר שמואל וכו' חביצא. תמרים מדובקין יחד קרוי חביצא:

כולהו אגב הדדי. הלוקחן ביחד לא יתן בהם אלא מ"ט פרוטות כדי שיחזור למכרם אחת אחת ומשתכר פרוטה:

משלם חמשים נכי חדא. דהיינו מ"ט פרוטות כמה שהם נמכרות ביחד ולא מצי למימר נגזל אנא חדא חדא הוינא מזבן להו משום דאין מדקדקין להחמיר עליו וטעמא כדתנן (ב"ק דף נה:) שמין בית סאה גבי נזקין דשן כי יבער איש שדה או כרם וכו' תנן כיצד משלמת מה שהזיקה שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה אין מדקדקין להיות שמין האכילה לבדה מה שהיתה שוה ערוגה זו שנאכלה כולה אלא מה נחסר בית סאה בשדה זו מדמיה אם היה בא למכור הקרקע עם זריעתה מה חסרו דמיה בשביל אכילת ערוגה זו דהיינו קולא גבי מזיק דמי שבא לקנות הקרקע לא יניחנה בשביל כך ובדבר מועט יתפשר בפחות דמים ומקרא יליף לה בב"ק:

אמר רבא הני שקולאי. נושאי משא:

ביומא דשוקא. האחרונים ז"ל הסכימו לפי' הראב"ד ז"ל ששברוהו ביומא דשוקא ומש"ה משלם כשעת הנזק דמיזדבנא חמשה:

בשאר יומי. אם שברו בשאר יומין אין משלמין אלא כשעת הנזק דהיינו ארבעה:

ולא אמרן. ביומא דשוקא מהדר ליה חמרא אלא דלא ה"ל חמרא אחרינא לזבוני :

איבעי לך לזבוני. אם יש לו יין למכור אמרינן ליה הלא יש עליך לטרוח ולמכור יינך:

ומנכי להו. חנוני מחמשה אגר טירחא כפועל בטל כמה היה רוצה ליטול מי שעליו למכור יין חבית אחת פרוטה פרוטה וישב בטל:

ודמי כרזנייתא. שנותנין למכריז היין [ויש מפרשים] שכר ברזנייתא לשון ברזא הנך דמי מנכי ליה שהרי פטרו מכל אלה: