נימוקי יוסף על בבא מציעא נז:

מתני' המחליף פרה בחמור וילדה. נקט חליפין בפרה ומכירה בשפחה משום דמכר דפרה בעי משיכה וכיון דמשך היה לו לראות אם היתה מעוברת או לא אבל בחליפין כיון שזכה בעל הפרה בחמור זכה בעל החמור בפרה בכל מקום שהיא ולפיכך נולד הספק ביניהם אבל שפחה נקנית בכסף וכשנתן הכסף היתה [בסימטא] או בביתו של מוכר ואין ידוע אם היתה מעוברת אם לאו:

משלקחתי ילדה יחלוקו. הכי קאמרינן בגמ' [שמא] עד שלא מכרתי וכו' ומשום דשמא הוא יחלוקו ודוקא לסומכוס דמתני' דהכא סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל אנן דלא קי"ל הכי אלא בשמא ושמא המוציא מחבירו עליו הראיה ואפילו קיימא באגם או בסימטא שאינו רשות מיוחד להם הרי היא בחזקת המוכר וכבר הוא מבואר פ"כ מהל' מכירה לרמב"ם ז"ל:

זכה בגדול. כיון דקיימא לן כרב נחמן [דף צז:] דהאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור הא דאמרינן הכא זכה בגדול מיירי כגון שיש עסק שבועה ביניהם ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ולפיכך זכה הלוקח וכגון שטענו עבד גדול בכסותו וא"ל מוכר חד עבד וחד כסות ידענא אבל איני יודע אי גדול הוא אי קטן דה"ל אכסות מחויב שבועה דמודה מקצת הוא דאע"ג דלא מודה ליה אכסות דטען ליה הא מוקמינן בגמרא דמיירי בדליפי כלומר שהבגד הוא הכל מחובר בחתיכה אחת ולוקח אומר ג' אמות דבגד זו לצורך כסות עבד גדול מכרת לי ומוכר אומר איני יודע אם שתי אמות מכרתי לך לצורך עבד קטן או ג' כמו שאמרת וא"כ הלה הוא מודה לו מקצת בגד זה דטעין ליה ומ"מ לאו הילך הוא כיון שאין הבגד שתובע לו מסוים אלא יתן לו ג' אמות מהבגד ממקום שירצה א"כ הרי הוא מחויב שבועה על הבגד ואינו יכול לישבע דהא אמר איני יודע וא"כ זכה בבגד ובעבד נמי [אע"ג] דאין נשבעין עליהם דאיתקש לקרקעות הא תנן נכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהם נמצא דחייב שבועה על [העבד] בגלגול הכסות ומתוך שאינו יכול לישבע עליו משלם ומש"ה קאמרי' זכה בגדול הכי מוקמינן מתני' בגמרא והכי הלכתא ומהא שמעינן מה שכתבנו לעיל [במחויב שבועה ע"י] גלגול [מתוך] שאינו יכול לישבע משלם:

אין לו אלא קטן. דהא אפי' הוה איפכא שיטעון הלוקח ברי לא יקח אלא קטן בלא ראיה והשתא דאמר הוא איני יודע הרי אין לו ראיה א"כ דין הוא דאין לו אלא קטן:

ישבע המוכר. כדפרישנא לעיל דמיירי דהוי מודה מקצת אכסות:

המוכר שהוא נתבע דכל הנשבעין שבתורה נשבעין כדי שלא ישלמו כדכתיב ולקח בעליו ולא ישלם:

יחלוקו. מוקמינן מתני' בגמרא דסומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל אנן קי"ל דכל היכא שהממון ברשות אחד מהם המוציא מחבירו עליו הראיה ומיהו אם אין שום א' מהם מוחזק בו [פי' דליכא למימר אוקמא אחזקה דמרה קמא ואינו בחזקתו של זה יותר משל זה] אפי' אנן אמרינן הכי דיחלוקו:

גמ' סימטא. קרן זוית הסמוכה לרחבה ומוכרין בה בהמות ועבדים:

מה שטענו. דהא גדול וקטן כחטים ושעורים הוא:

הילך הוא. זה שמודה עליו מוכן הוא ליטול:

עבד בכסותו. וזה מודה לו בעבד קטן וכסותו דמיחייב שבועה משום כסות ומשתבע אעבד בגלגול וכדפרישית במתניתין:

ושדה בעומריה מנין עומרים של גדולה מכרת לי ומוכר אומר מנין עומרים של שדה קטנה מכרתי לך:

בדליפי. בגד שלם ועדיין הוא מחובר. וחובר מתרגמינן ולפיף:

זכה. דשתיקה הוי כהודאה:

אבל אמר איני יודע לא זכה הלוקח עד שיביא ראיה או ישבע המוכר היסת שאינו יודע ואין לזה אלא קטן דאע"ג דאין נשבעין על העבדים היינו שבועה דאורייתא בנקיטת חפץ אבל שבועת היסת שהיא מדרבנן נשבעין בעבדים ובקרקעות:

מתני' זיתיו לעצים. שיקוץ אותם לשריפה:

ועשו זיתים רעים שאין בסאה שבהם רביעית שמן. וי"מ שהיה עושה סאה זיתים בעמדו בתקפו ועכשיו עושה פחות מרביעית שמן:

הרי אלו וכו'. וטעמא מפרש בגמ':

שטף נהר וכו' יחלוקו. כתב הריטב"א ז"ל דמדלא יהיב שיעורא מכלל דאפי' בפחות מרביעית לסאה יחלוקו ומיירי כגון שרצה בעל השדה לקיימן שאם שאלו ולא היה רוצה היה אומר לו עקור אילנך בין בתוך ג' בין לאחר ג' כי במה זכה בעל האילן לקיימו בשדה חבירו:

גמ' אפי' פחות מרביעית נמי. כלומר כי היכי דברביעית יחלוקו דמצי אמר ארצי גדלה אבל אין ה"נ דמצי למימר בעל הזיתים זיתי גדלו הרשב"א ז"ל :

חוץ מן ההוצאה. שהוא מוציא במסיקתן ועצירתן:

לא שאנו. דיחלוקו כששטפן נהר:

שנעקרו בגושיהן. עם הקרקע שסביבותיה שיכולין לחיות על ידו ופטורין מן הערלה כדתנן (ערלה פ"א מ"ג) אילן שנעקר וסלע עמו אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב והשתא הוא דבעל הזיתים יקח חלקו בתוך ג' דגוש קרקעו הוא דקא שרי להו דלא הוו ערלה ובעל הקרקע נמי יקח חלקו משום דמקיים להו בקרקע שלו ומפסיד מלזרוע באותו מקום כדמסיק ואזיל ועוד שאם לא מחמת קרקעו של זה לא היה מגדל פירות בגושין לבד:

הכל של בעל הקרקע. כל הפירות של בעל הקרקע ומיהו יהיב ליה לבעל הזיתים דמי זיתיו כמו שהיו שוין בשע' ששטפן נהר אבל לא מה שהשביח האילן בעצמו דאותו שבח הוי לבעל השדה בתוך ג' כפירות לאחר ג' בגופו דמצי א"ל אי אנא נטעי הוי כל זה שבחא דידי: