נימוקי יוסף על בבא מציעא נא.

דברי הכל וכו'. דהאי משכון ודאי לגובייאנא שקליה לגבות הימנו דסתם שטר יש בו שעבוד קרקעות ויש לו מהיכן לגבות ובטוח הוא וגם לכפור אינו יכול דהא קאי שטר הלכך לאו לזכרון דברים נקטיה:

לימא. רבי אליעזר ורבי עקיבא בדלא שוה ובדשמואל פליגי דאי בשוה מודה רבי אליעזר דלגוביינא שקליה ובדלא שוה פליגי רבי אליעזר לית ליה דשמואל ולמימר דסבר וקבל אותו קתא דמגלא לגוביינא אלא כיון דלא שוה לזכרון דברים בעלמא הוא דנקט ליה ושומר חנם ורבי עקיבא אית ליה דשמואל ואמרינן סביר וקביל בתורת משכון וכל כמה דלא מהדר ליה לא ליגביה:

לא דכ"ע וכו'. דלרבי אליעזר לא מפסיד ולא מידי ולרבי עקיבא אינו מפסיד אלא כנגד המשכון:

ופסקו הגאונים ז"ל והרי"ף ז"ל דליתיה לדשמואל דהכא ובפ' כל הנשבעין [דף מה.] אסיקנא דכ"ע לית להו דשמואל וליכא למימר הא מוקמינן פ' הזהב [דף מח:] הא דר' יוחנן דאמר ערבון כנגד כלו הוא קונה כתנא קמא דשמטה דאמר דהמלוה את חבירו על המשכון אע"פ שאינו שוה אלא פלג חובו אינו משמט והתם בפרק כל הנשבעין נמי מוקמינן דשמואל כההוא תנא [אלמא] כולהו בחד טעמא שייכן וכיון שכן כיון דקי"ל בערבון כרבי יוחנן בהא נמי קי"ל כשמואל דלאו ראיה היא דאע"ג דכולהו בחד טעמא שייכן מיהו דשמואל עדיפא מכולהו ואינהו לא סברי לה כוותיה אבל שמואל על כרחו כתנא קמא דשמטה ס"ל דכיון דאמר שמואל דקתא דמגלא שקיל איניש לגוביינא דאלפא זוזי פשיטא ודאי דאינו משמט אבל תנא דשמטה לא סבירא ליה כשמואל שלא יהא חייב להשלים עד כדי חובו [אם אבד] אלא בדרבי יוחנן סגי ליה דכי היכי דא"ר יוחנן דערבון כנגד כולו הוא קונה ואעפ"י שחייב הלוקח להוסיף דמים כנגד מקחו הכא נמי משכון שהמלוה תופס אע"פ שאינו שוה אלא פלג חובו כנגד כולו הוא תופסו ומיהו אם אבד חייב לוה להשלים עד כדי חובו כן כתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל שכתב כך דברי הגאון ז"ל שפסקו דהא דשמואל ליתא ומיהו אע"ג דליתא היינו שלא לומר שאינו חייב לוה להשלים אבל כנגד משכונו ודאי אבד מלוה במאי דשוה ומוכח כן במשנה פרק שבועת הדיינין (דף מג.) המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ואמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא ג' דינרין היה שוה דמשמע התם דמאי דשוה מיהא אבד וסתם אבד לאו בפשיעה משמע אלא כדין שומר שכר כן כתבו האחרונים ז"ל:

שקונה משכון. הנכון שקונה למיהוי עליה שומר שכר. אבל באונסין פטור לפי שאינו קונה אותו קנין גמור שאע"פ שהוא יכול לקדש בו את האשה ואין שביעית משמטתו כדאיתא פרק המקבל (דף קטו.) מ"מ לא מיחייב באונסין דלא דמי לשואל שכל הנאה שלו דהאי לא מצי לאשתמושי ביה ולא עוד אלא דזימנין דלוה משתמש בו שהרי צריך להחזיר לו כסות יום ביום וכסות לילה בלילה וכן דעת ר"ח וכל האחרונים ז"ל ובפרק השולח (דף לז.) גבי הא דתנן המלוה על המשכון אין משמט ובפרק כל שעה (דף לא:) גבי המלוה על חמצו של עובד כוכבים דאפילו לאחר הפסח אסור בהנאה משום דרבי יצחק מוכח דרבי יצחק אף במשכנו בשעת הלואתו קאמר דהכי משמע לישנא דהמלוה שהוא בשעת הלואה דבמשכנו שלא בשעת הלואתו א"צ ראיה דעיקר קרא דולך תהיה צדקה שלא בשעת הלואתו מיירי דכתיב לעיל מיניה בחוץ תעמוד ומוקמינן ליה לקמן [דף קיג.] בשליח ב"ד וההוא ודאי לגוביינא שקליה:

בשומר אבדה. שמצא אבדה והכניסה לביתו כדכתיב ואספתו אל תוך ביתך קמיפלגי דר"ע סבר משום דשומר אבדה מצוה קא עביד והעוסק במצוה פטור מן המצוה דאי בעי לא יהיב ריפתא לעניא ונמצא דהוי עלה שומר שכר וחייב בגנבתה או אם נאבדה וכן הדין במלוה על המשכון ל"ש משכנו בשעת הלואתו ל"ש משכנו שלא בשעת הלואתו ל"ש הלוהו פירות לא שנא הלוהו מעות דמתני' בכל ענין היא דסתמא קתני הלוהו מצוה קעביד ופטור מן המצוה וש"ש הוי והראב"ד ז"ל הקשה היכי דמי הלואה שנעשית מצותה משעה שהלוה לשומר אבדה שעושה המצוה כל זמן השמירה ופריק ז"ל דה"נ הוי ש"ש כל שעתא מפני שממתין לו ואינו מוכר המשכון ליפרע ממנו ועל זה כתב ברשב"א ז"ל למדנו מדברי הרב דבר זה שהוא פטור מפרוטה לעני כל זמן המשך המשכון בידו ומ"מ לעיקר הקושיא נ"ל דאינה דכיון דבשעת נטילת ממון נשכר פרוטה דרב יוסף נמצא שהוא ש"ש עליו לעולם וזה נ"ל פשוט עכ"ל:

לימא דרב יוסף תנאי היא. דהא דרבה ודאי תנאי היא דהא ר"ע דאמר אבד המשכון אבדו מעותיו לא סבר שהוא ש"ח:

דכ"ע. אפילו ר"א אית ליה דרב יוסף בשומר אבדה דמצוה קעביד וכיוצא בו במשכון אבל הכא כי פליגי במלוה צריך למשכון להשתמש בו ולהיות פוחת והולך מר סבר אע"פ שהוא צריך לו מצוה קעביד ומר סבר כיון שצריך לו לאו מצוה קא עביד וקי"ל כר"ע דקאי כסתם מתני' דאמר הלוהו על המשכון שומר שכר דמשמע בכל ענין אפילו במלוה צריך למשכון ועוד דהלכתא כר"ע מחבירו:

מרא. קמי"ק:

פסל. דולדור"ה:

קרדום. ייש"א בלע"ז:

מתני' נשבע. שלא פשע ופטור ובגמרא מפרש אמאי פטור שומר שכר בשבועה הא בלאו פשיעה נמי מיחייב שאין זה אונס אלא כגנבה ואבדה שהם קרובים לאונס ולפשיעה:

זה וזה ישבע וכו'. כלומר אף אני שמעתי מרבותי כר"מ דסתם מתני' היא אבל תמהני על זה ועל זה היאך נפטרין בשבועה ובגמרא מפרש התימה:

גרסי' בגמרא ת"ר המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין ש"ח בין ש"ש ישבע דברי ר"מ רבי יהודה אומר ש"ח ישבע נושא שכר משלם האי כדיניה והאי כדיניה למימרא דסבר ר"מ נתקל לאו פושע הוא והתניא נשברה כדו ולא סלקה נפלה גמלו ולא העמידה ר"מ מחייב בהיזקן וחכ"א פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וקי"ל דבנתקל פושע פליגי א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן שבועה זו מתקנת חכמים היא שאם אי אתה אומר כן אין אדם מעביר חבית לחבירו ממקום למקום:

האי כדיניה וכו'. משום דס"ל דנתקל לאו פושע הוא הלכך בש"ח ישבע דלאו פושע הוא ופטור מדינא ש"ש משלם כדיניה דהא לאו אונס הוא דליפטר:

נתקל. זה שנפל לאו פושע הוא דקאמר ישבע ואי נתקל הוי פושע הא נמי נתקל הוא ופשע וחייב:

פטור מדיני אדם. אמרינן בפ' המניח את הכד (דף כט.) דחכמים דפליגי עליה דר"מ ר' יהודה הוא ומש"ה פטור מדיני אדם. ואע"ג דבשומר שכר חייב מיהו לגבי נזקין פטור דלא מבעיא לאחר נפילה דה"ל בור (ב"ק דף נה:) והתורה מעטה בשמירתו שאינו צריך אלא שמירה פחותה כשומר חנם דהיינו כסוי בעלמא אלא אפי' בשעת נפילה דמחייב משום אשו אינו צריך שמירה מעולה כש"ש אלא מכי נטר כדנטרי אינשי פטור דאף בדידיה [שם] מעטה תורה בשמירתו ומשום הכי פטור וכאונס קרי ליה לענין ניזקין וליכא למימר והא אפילו באונסין אמרינן [שם דף כו.] אדם מועד לעולם וחייב דהתם היינו דוקא כשהוא עצמו מזיק כגון נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה אבל הכא ממונו הוא שהזיק:

תקנת חכמים היא. כלומר לעולם פושע הוא והא דאמר ר"מ ישבע משום תקנה הוא דליפטר בשבועה שלא שברו בכוונה:

אין לך אדם. שדואג שמא יכשל ותשבר ומיהו לא קי"ל כר"מ דאמר נתקל פושע אלא כר' יהודה דאמר נתקל לאו פושע הוא ומתני' אף כר' יהודה אתיא ושומר חנם פטור מדינא ושומר שכר מיפטר מפני התקנה ולא מדינא וישבע דמתני' לומר שנשבע שלא פשע בה שאילו פשע בה ודאי חייב והכי מפרשינן מימרא דרבי יוחנן והכי משמע מכל הני עובדי דבסמוך דבפשיעה חייב אלמא לית הלכתא כר"מ דאילו לר"מ אפילו בפשיעה היה פטור וכדאמרן וכיון שכן כל ששינה בהעברתה של חבית ופשע בה כגון שרץ יותר מדאי או שהלך במקום רעוע ונתקל חייב שהרי לא תיקנו כלום אלא בנתקל דלאו פושע הוא וקי"ל דינא כר' יהודה דאמר בנזקין פטור מדיני אדם וכטעמא דפרישית כן פסק הרי"ף ז"ל דהלכתא כסתמא דמתני' ומשום תקנה וכדפירשתי ולא קי"ל כר' מאיר דאמר נתקל פושע ולא כרבי יהודה דברייתא דאמר נושא שכר משלם דלית ליה תקנה וכן הסכימו כל האחרונים ז"ל: