נימוקי יוסף על בבא מציעא מט.

תוספתא [פרק ז] השוכר את הפועל ונאנס באנגריא לא יאמר לו הריני לפניך אלא נותן לו שכרו במה שעשה:

הרי שלך לפניך. שעדיין היא ראויה למשאוי:

לרכוב שאני. שמא תפול תחתיו בגשר או תשליכנו באחת הפחתים:

אם יש בדמיה. של נבילה ליקח חמור כל שהוא יקח וישלים דרכו דהא אוקימנא בחמור זה והרי שעבד לו חמור זה הלכך כל שיש בדמיו ליקח אחר לרב או לשכור לשמואל יקח או ישכור דבחמור דרכן של בני אדם שכיון שמת לוקחין אחר בדמיו משא"כ בבית שאין זה דרך למכרה מיד שנפל כדי ליקח קרקע ומ"ה אמרינן סוף פרק השואל (דף קג.) אי דא"ל בית זה נפל [אזדא] כלומר שאין מחייבין אותו למכור כדי ליקח או לשכור מפני שאינו עולה על דעת שיתחייב לכך:

לא מכלינן קרנא. וכי תנן במתני' חייב להעמיד לו חמור התם בחמור סתם מיירי (או) כדפירשתי במתני' ומ"מ לפום הלכתא קי"ל כשמואל דכל היכא דלא אפשר כגון שאין בדמיו ליקח מכלינן קרנא וישכור הלכך שפיר תנן במתני' חייב להעמיד לו:

אלא תרעומת. שהשכיר לו חמור כחוש:

חמור סתם. כבר כתבנו במשנתנו פירושו כי יש שמפרשים דלאו דוקא שיכול לכופו להעמיד לו חמור [אם לא קנו מידו] אלא שיכול לעכב לעצמו השכירות של חצי הדרך עד שישכור לו אחר:

ומיהו הרשב"א פי' במתני' הכא דכל היכא דאמר ליה חמור סתם ומסר לו זה הרי נשתעבד לו בכך באחריות על כל נכסיו כדרך שמשעבד לו על הנבילה בחמור זה ואי חזר בו קודם מסירה אינו עומד אלא במי שפרע אבל אם מת קודם מסירה לא שייך ביה מי שפרע כלל וזה כללו של דבר בחמור זה אחריותו עליו כיון שאינו ראוי למלאכה כגון שנשבר או מת דהוי כאפותיקי מפורש ובחמור סתם כאפותיקי סתם וכתב ז"ל ומעתה ה"ה לבית סתם שחייב להעמיד לו בית מדין האחריות ולא כתבתיו במתני' משום שלא הלכו בזה הדרך הראשונים ז"ל ולא האחרונים ממנו:

ת"ר השוכר כו' אם נתן לא יטול. אם נתן את השכר ואפילו כולו לא יטול כדמפרש לקמן דהתובע ידו על התחתונה:

אם נתן לא יטול. בתמיה והלא טענת התובע בריאה וחזקה מטענת הנתבע דא"ל הב לי ההוא ספינתא גופה דהא ספינה זו אמרת לי ואנא מייתינא כאן חמרא ואוליך למקום שהתניתי דהא אנא יין סתם [אמרי] וכיון דבעל היין [יכול] להשלים תנאו חייב הספן להעמיד לו ספינה:

הב לי חמרא. כלומר יין זה גופיה דיין זה אמרת לי וזה א"א נמצא דטענת התובע בריאה מטענת הנתבע כדפירשנו וכתבו המפרשים ז"ל דביין זה נמי מעיקרא קודם שנטבע ודאי רשאי להחליף יין זה ביין אחר דמה איכפת לו בין יין זה ליין אחר אלא מ"מ כיון שטבע ויש לו ריוח בקפידא מצא מקום לתבוע תנאו ואע"פ שלא נתן יתן וכ' הרי"ף ז"ל מסתברא דמנכי ליה דמי טירחא כדאמרן לעיל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן ועושה מלאכ' ליושב ובטל וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות שכירות:

לא משכחת לה. להא דרבי נתן אלא ביין זה וספינה זו דלאו ביד שום אחד מהם להשלים כיון שטבעה עם היין הלכך יד תובע על התחתונה דאמר ליה האיך אנא לא מעכבנא מכי תייתי דידך:

חולקין. אם קבל יחזור החצי ואם לא נתן יתן החצי שהרי ביד שניהם להשלים וכיון שאינם רוצים שניהם להשלים שקולים הם וחולקים אבל אם בעל [היין] רוצה להעמיד ובעל הספינה אינו רוצה אינו נוטל כלום ואם הוא רוצה ובעל היין אינו רוצה נוטל הכל כל זה העלו המפרשים ז"ל:

ופרקה בחצי הדרך. קס"ד שכרה עד [מקום] פלוני בכך וכך וכשהגיע בחצי הדרך פרקה שהוציא (חצי) חבילותיו ממנה:

ואין לו עליו. ואין לו לבעל הספינה:

משכח לאוגרא. להשכירה לאחרים:

כולה אגריה. וכדפירשנו לעיל דמנכה ליה דמי טרחא:

רפיסתא. ריעוע הספינה שמתנועעת בהוצאת חבילות והכנסת חבילות:

דפרקה לטעונה. לא שפרקה ממש אלא שפירק עצמו ממנה דזבנה לטעוניה לאיניש אחרינא ונחית איהו וסליק אידך בדוכתיה ויקח חצי השכר הנשאר מלוקח זה הנכנס במקום המוכר ובכי ה"ג ליכא אלא תרעומת דשינוי דעת שגורם לו לסבול דעת איש שעדיין לא הורגל בו ומכאן למד הרמב"ם שהמשכיר בית לחבירו עד זמן קצוב ורצה השוכר להשכירו לאחר עד סוף זמנו רשאי אם יהיו כמנין בני ביתו שלא אמרו חכמים אין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין שהרי אומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אבל בקרקע וספינה שהרי בעלה עמה אין אומרים כן (פ"ה מהלכות שכירות) ומיהו כתב ז"ל שאם א"ל בעה"ב לשוכר למה תטרח ותשכיר ביתי לאחרים אם לא תרצה לעמוד בו צא והניחו ואתה פטור משכירות אז אינו יכול להשכירו משום אל תמנע טוב מבעליו שדין הוא שיהיה הוא קודם מאחר בביתו שלו. והך פירוש כתבו הרי"ף ז"ל ונראה נכון בעיני האחרונים ז"ל :