נימוקי יוסף על בבא מציעא לה:

כיון דמקבל עליה זילא. הא אפשר דזל ופסיד הילכך קרוב לזה וכו' כן העלה הרשב"א ז"ל:

מתני' המלוה את חבירו. אע"פ שאמרו בב"ק פ"ב (דף כא.) א"צ להעלות לו שכר אע"ג דשלא מדעתו ודאי דהא לא אמר ליה שידור בה בחנם דכיון דאוקימנא לה בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דבעל החצר לאו מידי חסר דבלאו הכי לא הוה מוגר לה והדר בו לאו מידי שקיל ולא נהנה בה דהא לא עביד למיגר אלא משכח הוה שכיחא ליה אחריתי בחנם פטור:

הלוהו ודר בחצרו וכו'. דאע"ג דלאו מידי חסר ולאו מידי שקיל כדמסיק ביה זוזי מחזי כרבית וא"ת הכא אמרינן דלא ישכור ממנו בפחות וא"כ היכי שריא משכנתא בנכייתא ויש מתרצין דמשכונא (דף סח.) דשכונה גביה שאני דגופו של קרקע קנוי לו כזביני מה שאין כן בהלוהו ודר בחצרו שלא על אותה חצר הלוהו אלא על אמונתו הלוהו ועוד יש מתרצין דמשכנתא כיון דמנכי ליה מדמי המשכונא בין עושה פירות בין לאו ואפשר שכל חובו כלה בנכייתא זה מותר אבל הלוהו ודר בחצרו הקרן קיים בחובו אלא שהוא פורע לו מכיסו ממקום אחר והילכך אסור דהוה ליה כרבית וכן דעת הרשב"א ז"ל ולא נראה לו לחלק בין בית לשדה ולומר דלא שרינן בנכייתא אלא שדה או כרם שאין הפירות ברורין לבא אבל חצר ובית שהפירות הם ברורים על כל פנים לא אלא דעתו ז"ל דאף בחצר ובית שריא נכייתא [וזו היא דעת ר"ת בתוס']:

צריך להעלות לו שכר. פי' הרמב"ן ז"ל בעודו דר שם אבל אם כבר דר שם ויצא לא מיבעיא דלא מפקינן מיניה השכר כיון דלאו מידי חסר ולאו מידי שקיל אלא אפילו בא לצאת ידי שמים לא צריך דהא לא אסרינן אלא משום דמחזי כרבית דאפילו אבק רבית אינו והכי אשכחן בעובדא דרב יוסף בר חמא דלקמן דאמר הדרי בי מלהשתמש בענין כזה דלאו מידי חסר ולאו מידי שקיל ולא ניכה להו כדי מאי דאישתמש וכתב הרשב"א ז"ל דנכון הוא ודעתם ז"ל דכן הדין אפילו בהלויני ודור דאף על גב דאדעתא דהכי אוזפיה מדקאמרינן כל שכן הלויני מוכח בהדיא דבכהאי גוונא דמחייב בהלוהו מחייב בהלויני וכל שכן אבל בטפי לא ואי חצר דקיימא לאגרא הוא הוי רבית קצוצה כשאמר הלויני ודור דאדעתא דהכי אוזפיה אבל הלוהו ודר בחצרו דלאו אדעתא דהכי אוזפיה הוי אבק רבית ואינה יוצאה בדיינים ומיהו אם הגיע זמן ההלואה ואמר לוה למלוה הרויח לי זמן ודור בחצרי אז הוי רבית קצוצה שאין הפרש בין קצץ לו בשעת הלואה בין קצץ לו לאחר הלואה מחמת הרווחת זמן זה דעת הרשב"א ז"ל ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל שכתב הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע את חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך הרי זה אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת הלואה וכתיב לא תתן לו בנשך וכבר השיגו הראב"ד ז"ל וז"ל אמר אברהם חיי ראשי לא יפה הורו שאם הגיע זמן הפרעון וארווח ליה זמן משום ההוא דירה כשעת מתן מעות דמיא עד כאן:

כתב הריא"ף ז"ל דהא דבהלוהו ודר בחצרו דלא קיימא לאגרא דאמרן דלא הוי רבית קצוצה ולא מפקינן מיניה בדיינין אפי' אם תבעו מיקמי דליפרעיה לחוביה אין כח ביד הלוה לנכות לו שיעור אגר ביתיה ואנן נמי לא מחייבינן ליה לנכויי משום דקי"ל כרב אשי דאמר כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא:

רב יוסף בר חמא תקיף עבדי וכו'. מחזיק בעבדיהם של בעלי חובות שלו וכופן לעשות מלאכתו:

נהום כריסיה. לחם מאכלו והריני זנם ביום מלאכתם:

דרו עבדיה. כך שמו:

דמרקד בי כובי. ליצן היה ומשחק בחנויות לשתות: